האם בשכונת גני ראשון, אחד ממעוזי העדה האתיופית בראשל"צ, צומחת לנו התקווה האולימפית הבאה של ישראל בענף הטאקוונדו? התשובה היא ('טפו-טפו-טפו', בלי עין הרע), כנראה חיובית. והכל תודות לרבקה באייך בת ה־17.


כמה תלמידות תיכון בישראל יכולות להתהדר בתואר סגנית אלופת אירופה לנוער? כמה מהן עמדו אין ספור פעמים על הפודיום באליפויות ישראל? באייך, מסתבר, היא אחת היוצאות מהכלל. ביום רביעי שעבר היא אפילו הוכתרה כסגנית אלופת ישראל עד גיל 21 במשקל בו היא מתחרה (עד 42 ק"ג). וכן, היא הייתה קטנה בארבע שנים מרוב היריבות.

צילום: אבי מועלם


קרבות ובגרויות
בדומה להרבה ספורטאים מצליחים ופורצי דרך, גם באייך הגיעה לענף בו היא מתחרה בהצלחה ממש במקרה. הנערה הצעירה החלה לעסוק בטאקוונדו במסגרת פרויקט 'עולות', המעודד ספורטאיות צעירות בנות העדה האתיופית לעסוק באמנות הלחימה האולימפית, ומאורגן על ידי משפחת גונטר מארצות הברית.


הבת של אותה משפחה יהודית־אמריקנית, אווה לאה גונטר, שהייתה בעלת חגורה שחורה בטאקוונדו, נפטרה כשהייתה בת 13 ולזכרה מקיימים ההורים את הפרויקט יחד עם ארגון 'ג'וינט' העולמי (האחראי על מפעלי צדקה) והתאחדות הטאקוונדו.


הפרויקט מאפשר לעשר בנות עולות מאתיופיה לקבל אימוני טאקוונדו בחינם במשך כל השנה, יחד עם ציוד ובדיקות רפואיות. ובאייך התקבלה אליו. "התחלתי בכלל בחוג אתלטיקה, אבל כשסיפרו לי על הפרויקט, אמרתי לעצמי: 'למה שלא אנסה?'. ניסיתי והתלהבתי", מודה באייך. "ישר, מההתחלה. תמיד הייתי שונה. לא רציתי לחזור לריצה, הרי יש שם מאות. החלטתי ללכת על משהו שונה, שגם אהבתי".


הסיפור האישי של באייך הוא מתכון לשובר קופות. סיפור הצלחה קיטשי וסוחף. היא הצעירה מבין ארבע אחיות, בת לאם חד הורית, שעלתה יחד עם בנותיה לארץ מאתיופיה כשבאייך הייתה בת ארבע בלבד. "אמא בכלל רצתה שאעסוק בריקוד", צוחקת באייך. "היא בכלל לא מבינה מה אני עושה בתחום הזה, עד היום היא מעולם לא באה לראות אותי בקרב או תחרות".

צילום: אבי מועלם


מעולם?
"היא פוחדת. תמיד אמרה לי: 'למה לך ללכת מכות, עדיף שתרקדי. זה יותר בטוח'. גם האחיות שלי, שבכלל לא קשורות לספורט, מעדיפות שלא להגיע. כולן פוחדות שפתאום יקרה לי משהו, שאקבל מכה חזקה, שאשבור, חס וחלילה, איזה משהו בגוף. לאמא ניסיתי להסביר לא מעט, שזה לא ככה. 'גם אני מרביצה חזרה', עניתי לה לא פעם. היא בשלה. אני די מבינה אותה, לא נעים לראות את הבת שלך מקבלת לפעמים בעיטה בבטן".


היא, כאמור, עדיין תלמידת בית ספר בתיכון הדתי מקיף ב', אבל עוסקת בטאקוונדו במשרה מלאה. היא החלה להתאמן בראשל"צ רק לפני ארבע שנים, תחילה פעמיים בשבוע במסגרת בית הספר, ולאחר שהצטיינה עברה ל'פול טיים ג'וב', כפי שמכנים זאת במועדון שלה 'הלוחם הצעיר', שנמצא מתחת לאדמה, בקומה מינוס שתיים, באמצע רחוב רוטשילד בעיר היין. כיום היא עם שישה אימונים שבועיים, ארבעה במועדון הבית בראשל"צ ועוד שניים ברמלה, אצל יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת ישראל.


"זה לא פשוט בכלל, בטח כשאתה תלמיד תיכון בכיתה י"ב וזו שנה עם המון בגרויות על הראש", מודה באייך. "מנסים לעזור לי כמה שאפשר, אבל לא פעם הכיתה לומדת חומר, אני יוצאת לתחרות בחו"ל, חוזרת והם כבר המשיכו הלאה ואני שוב מנסה להשלים דברים".


את לומדת במסגרת דתית. מקבלים בהבנה את העיסוק שלך?
"הם מכבדים אותי ואת מה שאני עושה אחרי שעות הלימודים. הם יודעים שאחרי ביה"ס יש את עצמך ואת מה שאתה עושה. אני חייבת לפרגן להם ולהגיד שבכל הקשור ללימודים, הם עוזרים לי עם מורים פרטיים אם אני מפספסת משהו בעקבות תחרויות".


אדישה וקטלנית
ועדיין, לא הרבה תלמידות בית ספר בישראל יכולות להסתובב בגאווה עם מדליית כסף אמיתית על הצוואר. ב־23 באוקטובר בשנה שעברה היא סיימה במקום השני באליפות אירופה לנוער בטאקוונדו במשקל עד 42 ק"ג. למעשה, באייך לא הייתה רחוקה מזכייה במדליית הזהב. היא הוליכה לאורך מרבית שלבי קרב הגמר, אבל ספגה בעיטה בראש בשנייה האחרונה ונוצחה 13:11 על ידי הספרדיה אירנה לגונה. לפני כן היא העפילה אוטומטית לסיבוב השני, ניצחה שם את רויה אג'ייבה מאזרבייגאן, ובחצי הגמר הכניעה את הרוסיה ביאנה יאגר.


למרות כל הקשיים בהם נתקלים הספורטאים בענף, בעיקר בכל הנוגע לסוגיית המימון, ולאחר חוסר ההצלחה של מרבית המתחרים בשנים האחרונות, רשם הטאקוונדו הצלחה באותה תחרות בלטביה וכעת נחשבת באייך לאחת התקוות של הענף לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020.


מאמנה של באייך, רון גרשנוק, סיפר: "יש לה כוח רצון אדיר והיא עובדת קשה - וזו כבר נקודת פתיחה טובה. באמת שקשה לצפות את העתיד, אבל היחס של רבקה מאוד רציני ויש לה יכולות מנטליות טובות. היא ברמה הגבוהה ביותר ואם תמשיך להתקדם באותו הקצב, השמיים הם הגבול".


לפני שנה, כשהייתה בת 15, יצאה באייך לראשונה להתחרות בחו"ל, באליפות הפתוחה של בלגיה וגרמניה, שם זכתה במקום השני. מאוחר יותר היא התאמנה במחנה אימונים משותף עם נבחרת אוקראינה וזכתה במדליית כסף בתחרות G1 בפולין. אחרי הזכייה באליפות אירופה היא זכתה גם במקום השלישי ב'קרואטיה הפתוחה'.


לתחרות הראשונה בבלגיה ולתחרויות שבאו לאחר מכן יצאה באייך אחרי שהתגברה על קשיים ביורוקרטיים רבים. חסרו לה מסמכים להוצאת דרכון, מה שכמעט מנע את יציאתה. גם אחרי שאמה טסה במיוחד לאתיופיה על מנת להשיג את המסמכים המתאימים, חסרו לה מספר חתימות המוכרות על ידי משרד הפנים. בסופו של דבר הגיעה העזרה מאשתו של אחד המורים של באייך בבית הספר, אשר עובדת במשרד הפנים בבני ברק. "זה הגיע עד לשר הפנים", נזכר גרשנוק. "למרות הכל, רבקה קיבלה דרכון בהליך מהיר וטסה לתחרות. התחרות כבר הייתה מאוד קרובה והיינו בטוחים שהיא כבר לא תצא".


כפי שכולם יודעים, הבחירה של באייך בטאקוונדו היא נדירה למדי, בטח בכל הקשור להיותה בת העדה האתיופית, שמצטייניה בספורט מנסים את מזלם בעיקר בריצות הבינוניות והארוכות. "ראיתי שאין משהו מיוחד בזה. טאקוונדו, לעומת זאת, שונה וגם מפרה אותך", היא מסבירה. "את האמת, אני ממליצה לכל בת שתעסוק בזה. גם כדי שתדע להגן על עצמה. בטח בעולם בו אנחנו חיים ועל המקרים שאנחנו שומעים שקורים בארץ. אם זה ניסיונות אונס או תקיפה. אני יודעת להגן על עצמי, וזה עשה לי משהו. ממליצה להרבה בנות. אני, לפחות, מרגישה יותר ביטחון, למרות שתמיד עדיף להימנע מלהתעמת עם מישהו, גם אם אתה יודע איך להתגונן".


ואיך הבנים בביה"ס מגיבים כשיודעים שאת סגנית אלופת אירופה לנוער?
"הם בעיקר באים אליי ושואלים: 'רוצה קרב אחד על אחד, אני בטוח אנצח'. האגו כנראה משתלט עליהם. בסך הכל, החברים מאוד מפרגנים, באים לתחרויות, שואלים ומתעניינים בכל קרב או תוצאה טובה שהשגתי".


האמנת שיום יבוא ותהיי סגנית אלופת אירופה?
"לא ציפיתי לזה אפילו. לא אגיד שהיה מלחיץ שם, כי אני מאוד אדישה. אמרתי שאתן בתחרות את מה שאני יכולה, אבל לא חשבתי שאני יכולה להגיע למעמד כזה. כשאתה שם אתה רואה איזה מין עולם הוא הטאקוונדו. שזה משהו עולמי, מעבר לסניף באיזו עיר בישראל. להגיע למעמד כזה וגם לזכות במשהו זה בכלל מדהים. אני די אדישה ולפעמים זה יכול להרוס לי, כי אני לא מבינה באיזה מעמד אני נמצאת וזה יכול לייצר אצלי זלזול. אבל אני יודעת איך למתן את האדישות הזו, מתי לא להתרגש ולא להילחץ כשאני רואה את היריבה שגבוהה ממני בראש".


רבקה, אז המטרה הגדולה זה המשחקים האולימפיים בעוד ארבע שנים?
"מטרה וחלום גדול. אני ממש רוצה לייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו 2020. אם נפליג רחוק יותר בדמיון, אז מקווה שאזכה שם גם בזהב. הדרך עוד ארוכה, צריכה לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי".


אגב, אם באייך תגשים את חלומה הגדול היא תעשה היסטוריה כפולה, מכיוון שישראל מעולם לא זכתה במדלייה בטאקוונדו, ובנוסף, היא תהפוך לספורטאית הראשונה מהעדה האתיופית שמגיעה להישג כזה. "הייתי שמחה אם בני העדה היו מתעסקים בעוד ענפי ספורט, לא רק באתלטיקה. אשמח לבנות נוספות בטאקוונדו, אני גם מנסה לעניין חברות שלי בזה. רוצה שזה יתחיל לתפוס תאוצה וכך יהיו לנו יותר יריבים בתחרויות ובאימונים. רק כך נתקדם".


המחאה הגדולה של בני העדה האתיופית ששטפה את הארץ בשנה האחרונה נגעה בטח גם לך?
"אני, את האמת, חיה בבועה משל עצמי, עם כל כך הרבה אימונים ותחרויות, לימודים ולא מעט עיסוקים. ועדיין, מבינה את כל אלה שחושבים שהם מופלים. אני זוכרת את עצמי, בגן או בבי"ס, וילדים כינו אותי 'כושית, שחורה, עבד'. היום אני מאמינה שאלה פשוט היו ילדים שלא ממש הבינו למה הם מתכוונים. היום אני לא חווה שום השפלות מאף אחד".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו