האם אפשר ללמוד משהו על האדם לפי המשקפיים שהוא מרכיב? התערוכה 'מבט על' שתוצג בחולון, תעסוק במשקפיים ובחוש הראייה דרך העבר, ההווה והעתיד וגם תציג 400 (מתוך 1,300) פריטים מאוסף המשקפיים ההיסטורי של האופטומטריסט קלוד סמואל. "הפריטים הנדירים שלו מסמנים תחנות רבות, שבהן ניתן לעקוב אחר התפתחות המשקפיים", אומרת אוצרת התערוכה, מיה דבש. "דרך המשקפיים אפשר לראות תמורות כלכליות, תרבותיות, עיצוביות וחברתיות ולבחון כיצד הן השפיעו על המצאת המשקפיים והושפעו ממנה. המסע בין התחנות השונות מתחיל בתיקון ראייה ופיתוחים טכנולוגיים, נמשך דרך משחקי פיתוי וריגול ומסתיים בגיבוש זהות עצמית".
ימים ספורים לפני פתיחת התערוכה מסתובב סמואל בין העמדות והמוצגים, בוחן בדקדקנות כל פריט ומזיז סנטימטר לפה ולשם אל המיקום הנכון. "זאת השריטה שלי", הוא מודה, "שהכל יהיה במקום המדויק".

צילום: אלי בוחבוט


הארגז של סבתא
"הכל התחיל בעצם מהארגז של סבתא שלי ג'ודית, שאיתו עליתי לארץ ובו היו עדשות משקפיים", מספר סמואל, אופטומטריסט קליני בהכשרתו ודור רביעי לאופטומטריסטים, "עם ארגז העדשות שלה נהגה סבתא ג'ודית להסתובב באיזור הקצבים בלה וילט ולבדוק את הראייה של יושבי בתי הקפה. אנשים היו מזמינים ממנה משקפיים, ואבא שלי, כבר בגיל 14, היה יושב במטבח ועוזר לה לחתוך את העדשות. שם הוא רכש את המקצוע".
סמואל גדל בצרפת כבן הצעיר למשפחה בת ארבע נפשות. השם קלוד ניתן לו על שם דודו, האח של אביו, שנרצח במלחמת העולם השנייה יחד עם הסבתא באושוויץ. "אבא שלי עסק במהלך המלחמה בזיוף מסמכים וחותמות בשירות המחתרת. הוא הציל אנשים רבים ואפילו פוצץ את מטה הגסטפו בסנט אטיין. רוב חייו הוא חי תחת השם הבדוי דני גוטייה".

צילום: אלי בוחבוט


אביו של קלוד, שעשה חיל בעסקיו, רכש חברת אופטיקה בכיכר ונדום המהודרת בפריז. בין היתר הפך למעצב המשקפיים של בית האופנה פייר קרדן ובעל מפעל לייצור משקפיים מתקפלים. מכל המורשת האופטית הזאת הביא איתו קלוד, כשעלה לישראל בשנות ה־80, את ארגז העדשות של סבתו. הארגז עדיין שוכן באוסף הגדול שלו, בו נותרו מספר פריטים עתיקים שהיו בעסק, "שרידים של מה שנשאר מהמשפחה", הוא אומר.
אמו של סמואל, מרטין לוי, הייתה בת למשפחה אריסטוקרטית יהודית־צרפתית שמרנית, שעסקה במסחר של אמנות ורהיטים עתיקים, וניצלה בזכות תעודות מזויפות ועושרה.
"גדלתי במציאות שהיה בה הכל. המשפחה של אמי הייתה מאוד עשירה, בקנה מידה שקשה לתאר אותו. אבא, למרות שהצליח מאוד בעסקיו, שמר על אורח חיים צנוע. את המסמכים והחפצים שלו מימי המלחמה תרמתי לפני כשנתיים ל'יד ושם'. זאת הייתה בשבילי סגירת מעגל לאותה תקופה, שהשפיעה רבות על כל המשפחה".
רבין, ברק ונבון
כנער צעיר, מעיד על עצמו סמואל, הוא היה מהפכן שמאלני. "הקטע החברתי היה לי תמיד חשוב", הוא אומר, "כשהייתי בן 14 זרקתי בקבוק מולוטוב מול שגרירות אמריקה במחאה על מלחמת וייטנאם. הייתי חבר בארגון המהפכני שיצא נגד משטרו של פרנקו בספרד ושל פינושה בצ'ילה. המעורבות הפוליטית הייתה לי תמיד חשובה. במקביל עלתה השאלה אם אני ממשיך את עסקיו של אבא או בוחר בדרך שלי. בסופו של יום בחרתי ללכת בדרכי שלי. אם אני מביט לאחור, יש בה מהדרך של אבא, אבל אני רציתי לעשות לבד. לא רציתי להמשיך את עסקי המשפחה".

מסגרת עם מצחייה


בשנת 1984 הוא עלה לארץ ובאמתחתו מסגרות משקפיים של פייר קרדן. הוא שימש כאופטומטריסט בחיל האוויר ובשנת 1985 פתח קליניקה צנועה בדירה קטנה ברחוב רמברנדט בתל אביב. כעבור זמן קצר נהנה מקהל קבוע ומלקוחות בעלי שם בהם מנחם בגין, יצחק רבין, אהוד ברק, יצחק נבון, עזר ויצמן ושמעון פרס. "אבל לא רק", חשוב לו לציין, "אני לא עובד רק עם ראשי מדינה ועשירים. גם חשוב לי לתרום לחברה. ב־15 השנים האחרונות אני פעיל בארגון 'רופאים לזכויות אדם' ומתוקף תפקידי מארגן משלחות של רופאי עיניים שמגיעות אחת לחודש לכפרים מבודדים ברשות הפלסטינית. אנחנו בודקים את התושבים, מספקים להם תרופות, מפנים אותם לטיפול בארץ ואם צריך גם מספקים להם משקפיים". במקביל הוא מטפל גם בפליטים מבקשי מקלט מאפריקה שמופנים לקליניקה שלו ביפו, בניצולי שואה ובמגזר הבדואי. בין לבין הוא עובד בבית חולים 'שיבא' בתל השומר.
האווירה האסתטית שבה גדל הביאה אותו לייבא ולייצר משקפיים ייחודיים. "זה התחיל מייבוא משקפיים של המעצב אלן מיקלי", הוא אומר, "בניתי לי שם של מי שאוהב אובייקטים מיוחדים על הפנים. לא תראי אצלי טרנדים. אני אוהב דברים מיוחדים וייחודיים וכך גם מעצב בעצמי".
עניין של תדמית
האוסף המרשים של סמואל החל בירושה שקיבל מאביו. "הוא מבוסס על זוגות משקפיים שהיו חלק מרשת משקפי היוקרה 'אופטיקה מאירוביץ׳', שאבי מכר. כשהגעתי לארץ התחלתי עם ויטרינה אחת ברחוב רמברנדט. רק כשעברתי לחנות ברחוב דיזנגוף התחלתי לנבור בשווקים ולפגוש אספנים. היום אני מתעדכן באינטרנט, עובר על המכירות הפומביות החשובות בעולם ורוכש פריטים שמעניינים אותי".
תחביב יקר?
"אני אוסף לא רק משקפיים אלא גם ספרים, אביזרי בדיקה וכל מה שקשור בראייה. לא מדובר באוסף של משקפיים שהרכיבו אנשים כאלה או אחרים. המשקפיים אנונימיים במכוון, כי יותר משחשוב האיש שהרכיב אותם, המשקפיים עצמם נושאים סיפור של תרבות, של תקופה, של מעמד חברתי וכלכלי. הפריטים שלי ואלה שמוצגים בתערוכה מספרים על תהליך של השתנות החברה".

שנות השמונים


אחרי הכל, מדובר באביזר שאמור להקל בראייה. למה הם כל כך יקרים והפכו לפריט אופנה?
"אמנם במקור יועדו המשקפיים לתיקון לקות, אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה אנשים מרכיבים משקפיים. כמו תכשיט או איפור לפנים, משקפיים יוצרים תדמית. כחלק מהתדמית שאתה בוחר, אתה בוחר את אופי המסגרת, הגודל, הצורה ושם המעצב. משקפיים הפכו מזמן לפריט אופנה, הם לא רק זכוכית שמונחת על הפנים במסגרת. באופנה, כמו באופנה, יש מיתוג, יש יוקרה, יש תעשייה שלמה".
מתוך האוסף, יש פריט שאתה קשור אליו במיוחד?
"יש לי כמה ילדים מועדפים. אני אוהב מונוקל מסוים מהאר־נובו שמצאתי במקרה בשוק הפשפשים בפריז. אני קשור מאוד גם למשקפיים של אבא שלי, שהכנתי לו בשנות ה־80 ולמסכת חיתוך שהופיעה בסרט הצרפתי L'aveu עם השחקן איב מונטאן".
מה חסר לך?
"חסר לי זוג משמעותי ביותר מימי הביניים, משקפיים מהמאה ה־15. מדובר בפריט נדיר ויקר שלצערי אין לי דרך להשיג אותו".
מה עושים עם כל האוסף הזה?
"כרגע המטרה שלי היא התערוכה. מלבד ארגז העדשות של סבתא שלי, שמוצג בתערוכה, ומספר מצומצם של זוגות, אין לי סנטימנטים, אהיה מוכן להיפטר מרובו של האוסף בסיום התערוכה. אני מסוגל לחלוטין לדמיין שהוויטרינה הזאת לא תהיה פה, ובמקומה יהיו על הקירות יצירות אמנות. אני בסדר גמור עם זה".
אז בעצם אתה לא מהמשוגעים לדבר, אלה שהאוסף הוא כל חייהם.
"ממש לא. אני לא עד כדי כך אובססיבי, וגם אין לי זמן לזה. אותי מעניין לראות את התמונה הכללית. לכן אני אוסף גם דברים שאני לא אוהב. דברים שאני מעריך שייצגו או יסמלו בעתיד תקופה מסוימת. לאחרונה רכשתי שני פריטים, מכוערים מאוד לטעמי, של קרטייה, רק מכיוון שהם מייצגים מבחינתי את תחילת הקשר שבין תכשיט למשקפיים והיבט משמעותי באופן שבו התפתחו המשקפיים לאורך השנים".
למה היה חשוב לך שזה יוצג
בתערוכה?
"בין מיה דבש לביני נוצר שיתוף פעולה, ומהרגע הראשון דיברנו באותה שפה. החלטנו שאנחנו לא מציגים משקפיים כאובייקט, אלא את המושג ראייה: אמצעי ראייה, תרבות, אופנה, כלכלה, נקודות ראייה".

צילומים: אבי מועלם


מיה: "המושג ראייה הוא מאוד רחב וטומן בחובו לא מעט דברים, לכן התערוכה מחולקת לארבעה שלבים. מלבד הגלריה העליונה, שבה יוצגו פריטיו של קלוד, בגלריה התחתונה של המוזיאון מוצגות עבודות של כ־50 מעצבים ישראלים מתחומים שונים, כמו עיצוב מוצר, תכשיטים ותקשורת חזותית, שנתנו פרשנות ל'מה הם משקפיים'. בחלק השלישי הקהל יוכל לבדוק איך ומה הם באמת רואים ובחלק הרביעי נעסוק בעתיד. יוצגו סרטי קולנוע במציאות מדומה והקהל יתנסה באפליקציה אינטראקטיבית להתאמה אישית של משקפיים מתוך האוסף של סמואל, שנסרקו במיוחד".
קלוד: "משקפיים וראייה הם נושא מורכב וגדוש. למרות שיש היום ניתוחים להסרת משקפיים, ניתן לראות שיש לא מעט אנשים שמוותרים על הניתוח ואוהבים ללכת עם משקפיים, כפריט אופנה לכל דבר. משקפיים הם חלק ממה שמגדיר אנשים בתרבות, במעמד ובאישיות שלהם. הראייה היא עולם עשיר ומגוון והתערוכה נותנת המון נקודות מבט לנושא ובעיקר סקירה היסטורית תרבותית".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו