צילום: אבי מועלם

ביום רביעי לפני כשבועיים, לעיני כ־3,000 צופים, התקיים בבנייני האומה בירושלים אירוע ממלכתי לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, בנוכחות שרים וחברי כנסת. על הבמה שרו בין השאר מירי מסיקה, דוד ד'אור והראל סקעת. את העיבודים המוזיקליים כתבה, מהתו הראשון ועד האחרון, שולי קורן, אחת המובילות בתחום, שבמקביל מנהלת את הקונסרבטוריון ובית ספר 'ווקאל' בראשון לציון. באחרונה, אחרי 20 שנה בתעשייה המקומית החלה קורן להניע את מה שהתבשל לה בשקט בשלוש השנים האחרונות: אלבום בכורה. הסינגל השני מתוכו, 'פירורי אהבה', יצא בשבוע שעבר. "יש כאלה שמוציאים שיר ועוד שיר, ואז אלבום ואז משתלבים בתעשייה", היא אומרת, "אני עשיתי דרך הפוכה".


מאיפה צץ הצורך?
"הייתה פה אמירה שגם אני אמן, שכותב, מלחין ושר. נכון שאני בדרך כלל מאחורי הקלעים ואוהבת להיות שם, אבל הייתי רוצה שיידעו שמאחורי המנהלת של 'ווקאל' יש אמנית יוצרת. זאת המהות שלי, משם יצאתי".


יש לך עסק לנהל, והפקות תובעניות ואת גם אמא. איך מוצאים זמן להיכנס לאולפן להקליט אלבום?
"מדובר בתהליך ארוך ואיטי. זה לא שנסגרתי באולפן למשך חודש והתנתקתי מהחיים. זה התחיל משיר אחד שמאוד האמנתי בו והקלטתי אותו, ואז עוד אחד ועוד אחד. כרגע יש לי עשרה שירים שירכיבו את האלבום והסינגלים יוצאים לאיטם. בינתיים התגובות ממש טובות".


כל הדאווין מסביב


קורן בת ה־39, נשואה פלוס שניים, גדלה בחולון. מוזיקה היא החלה ללמוד כבר בגיל עשר, בעיקר שירה ופסנתר. "עניין פיתוח הקול לא היה אז כמו היום", היא מספרת, "נאלצתי לנסוע באוטובוסים עד רמת אביב כדי לקבל שיעור. למדתי שירה קלאסית אצל זמרת אופרה".


למה דווקא קלאסית?
"הייתה לי תחושה שאם אלמד קלאסית, ואצליח לשיר אופרות, אצליח להפיק מהקול שלי את היכולות המקסימליות. בהמשך שרתי המון שנים אופרה בתזמורות ברעננה ובתל אביב. עבדתי עם מנצחים כמו זובין מהטה, היו לנו אירועים בהיכל התרבות וכל הדאווין מסביב".


בשנות התיכון היא נטלה חלק בלהקה הייצוגית של חולון ושל בית הספר וייצגה את העיר במופעים גם מחוץ לישראל. בבית היא שמעה תקליטים של שופן בעידודה של אמה, לצד חיים משה וזהר ארגוב, כמו שאהב אביה. "אני רואה את עצמי ישראלית במלוא מובן המילה", היא אומרת, "המשפחה שלי מכאן, שמונה דורות בארץ".


בצבא היא שירתה בתפקיד מסווג בחיל מודיעין וכשהשתחררה, דחתה את ההצעה להצטרף לשירות הביטחון הכללי. במקום זה פתחה, בגיל 22, את בית הספר לפיתוח קול 'סקאלה' בתל אביב. בחלוף שנתיים הכירה את בעלה לעתיד, רועי פינטו.


איך מסרבים להצעה מהשב"כ?
"לא יכולתי לעשות משהו שהוא לא מוזיקה. זה נדוש להגיד שזה יותר חזק ממני, אבל מבחינתי בשביל זה באתי לעולם. זה עניין של ייעוד. זאת גם הסיבה שהחלטתי ללמד מוזיקה, כדי לעודד כמה שיותר אנשים להיכנס לעולם הזה".


ומה עם קריירה בחו"ל? האופרה היא ענף שנמצא בשוליים הישראליים.
"אף פעם לא ראיתי את עצמי חיה בחו"ל. לא שקלתי אפילו, כי אני מפה. בתואר הראשון במוזיקה באוניברסיטה, ובתואר מאסטר בפיתוח קול, היינו שבעה תלמידים שלמדו אופרה. מתוך כל אלה הייתי היחידה שעשתה את התואר השני בארץ".


מתי החלטת לוותר על האופרה?
"באיזשהו שלב הבנתי שזה לא מתאים לי, לא מבחינה ווקאלית אלא נפשית. אני יותר פלפל מזה, יותר אש מזה. אני צריכה את הדיבור עם האנשים, שיבינו על מה אני שרה ועל מה אני מדברת. אני צריכה את האינטראקציה עם הקהל. באופרה הכל נורא מחויט ומעונב. אתה עולה כולך חנוק עם השמלה ושר טקסטים של גתה בגרמנית. זה לא אני".


ולכל זה הגעת אחרי שנים ארוכות של השקעה רצינית?
"כן. הייתי בת 27 והבנתי שאני יותר חולונית, יותר שוק. משהו עם האופרה לא התחבר לי עד הסוף. התחלתי גם ללמוד פיתוח קול רגיל אצל רחל הוכמן, לכתוב חומרים ולהפיק אירועי מוזיקה".

אין קיצורי דרך


קורן גייסה את הידע המוזיקלי שצברה והחלה בהפקת אירועי ענק, בעיקר אירועים ממלכתיים. האחרון שבהם התקיים כאמור ביום רביעי לפני שבועיים, בבנייני האומה בירושלים. "העובדה שבאתי מהעולם הקלאסי הביאה לאירועים משהו נוסף, למשל נגינת נבל באירוע יום הזיכרון".
את ראשון לציון גילתה לאחר נישואיה ואת תחום פיתוח הקול העבירה מ'סקאלה' לשני גופים שאותם היא מנהלת עד היום תחת מטריית החברה העירונית - הקונסרבטוריון ו'ווקאל'. "בשנים האחרונות אני כבר לא מלמדת בעצמי אלא מתרכזת בהנעת תהליכים במטרה להביא את המוזיקה לכמה שיותר ילדים ובני נוער".


נכון להיום רשומים בחוגי המוזיקה של החברה העירונית כ־700 ילדים, וכמה מהבוגרים שלהם הספיקו לככב בשלל תוכניות הריאליטי שמשודרות היום. לידור סולטן ('כוכב נולד'), רועי סנדלר ('פושרז') , יוסי שטרית ('אקס פקטור') ליאור פרץ ('הכוכב הבא') ויוסי להב, הם חלק מרשימת הטאלנטים שהתחילו לשיר את התווים הראשונים שלהם ב'ווקאל'.


"הריאליטי בעיניי הוא משהו טוב", יוצאת קורן כנגד הקולות שנוטים להמעיט בערך הפורמטים השונים. "בניגוד למה שנדמה, אין פה קיצור דרך אמיתי. למשל, יובל דיין, שאיתה עשיתי הרבה פרויקטים. נכון שהגיע זרנוק והזניק אותה למעלה, אבל אם היא לא הייתה עובדת קשה, היא הייתה נוחתת באותה המהירות שעלתה. כשאתה מזנק ונהנה מהחשיפה, זה הזמן שלך להוכיח שאתה ראוי להיות שם".


זה לא צורם לך כמי שהתחילה מלמטה?
"אני לא מאמינה בקיצורי דרך, אבל השוק של הריאליטי הוא לגיטימי, יש לו מקום. מצד אחד מפרנס הרבה אנשים בענף ומצד שני מייצר מוזיקאים טובים שמצליחים להטביע חותם. נכון, לא כולם".


יש גם כאלה שנפגעים.
"בכל מקום יש גם את הממורמרים, שלא משמיעים אותם וכל זה. הסיכוי שישמיעו מוזיקאי הוא תמיד אפס נקודה אפס אחד. זה נתון שאתה יודע אותו עוד כשאתה עובד על אלבום. הכישלון אחרי שהפקת אלבום אף פעם לא נופל משום מקום. ואם יש מישהו שהצליח דרך ריאליטי - סבבה. צריך לפרגן לו".


ההשכלה המוזיקלית של מירב בוגרי הריאליטי היא די נמוכה.
"אולי, אבל כישרון אי אפשר ללמד. יש אנשים שבאים עם ארגזים של כישרון ויכולים למצוא מישהו שיכתוב להם עיבודים וינגן להם. אז אם יש לך כישרון ואתה מרגיש צורך להוציא אותו, אין מה לעשות נגד זה. זה יקרה בכל מקרה, גם בלי הריאליטי".


כמנהלת בית הספר, אמרת פעם למישהו שזה לא זה?
"ללא ספק. חשוב לדעת מאיזה מקום בא אותו ילד ל'ווקאל'. הייתה פעם מישהי שבאה אליי כי היא מגמגמת. האמא סיפרה לי שרופאים מכל העולם לא עזרו, והשירה היא אמצעי טיפולי שעוזר להתמודד עם הבעיה. יש גם תלמידים שמתקשים לדבר בכיתה, בגלל קושי מסוים בקול. הם אפילו מפחדים להרים יד בשיעור. מתוך מקום כזה - סבבה, נקבל גם תלמיד ללא כישרון".


וכאלה שלא באים מהמקום הטיפולי?
"אם בא אליי מישהו שהחלום שלו הוא להיות זמר, ואני רואה שהוא לא קשור, אני אומרת לו שאני מאמינה שהוא לא נמצא במקום הנכון. אלו שיחות לא קלות. לנפץ לבן אדם את החלום זה לא פשוט".


כששואלים את קורן אם קרה שטעתה בתחזית שלה, היא מודה שכן. "לא חשוב שמות", היא אומרת, "אבל בא אליי אמן, ישב על הפסנתר וניגן לי עם שתי אצבעות עקומות איזה שיר. אמרתי לעצמי, מה זה? הוא לא יודע לנגן ולהלחין והמילים פח. אחרי כמה חודשים הוא הפך לאחד הלהיטים הגדולים בכל המדינה. זאת הייתה תקופה שהורידו רינגטונים וכל טלפון היה עם הרינגטון הזה. זה היה שיעור בשבילי. לפעמים אתה לא יודע מה יעבוד ומה לא, מה יצליח ומה לא. אגב, זה עוד יתרון גדול של עידן הריאליטי".


תסבירי.
"הוא הוציא כל מיני קולות שלפני כן התקבלו בצורה פחות טובה. היום מחפשים פחות את הקול היפה ויותר את המיוחד. יש את העניין של 'דה וויס' שעובד על זה, על לחיצה, על בום. ברגע שנשמע קול מסוים, חד, מיוחד, זה בא וקונה את השופטים. לפני 20 שנה ריטה הייתה זמרת, עפרה חזה הייתה זמרת, זמרים כמו חנן בן ארי או אסף אבידן לא היו נחשבים".


חיים של אחרים

את הדרך חזרה אל הבמה כיוצרת עשתה קורן, כאמור, רק בשנים האחרונות. "זה לא קרה ביום בהיר אחד, זה היה תהליך של הרבה מאוד שנים. זה משהו שרץ במקביל עם ההפקות, העסק והבית".


מקריאת הטקסטים ב'הדרך שלה' ו'פירורי אהבה' לא מוצאים הרבה קשר לחיים הפרטיים שלך.
"כן, כי החיים שלי, ברוך השם, ואני מודה לו כל יום ויום על זה, הם די משעממים. לא זרקו אותי מהבית בגיל עשר, עברתי חיים די נורמטיביים. גם לא חייתי בביבים של תל אביב או בסמטאותיה בגיל 17. לא קרו לי כל הדברים האלה. אני כותבת דרך עיניים של אנשים אחרים וכל השירים שכתבתי הם סיפורים על אנשים אחרים, חברה שהתגרשה, או חבר שחזר מחו"ל לחיים חדשים שהוא צריך לעכל".


נשמע כמו ניסיון להדוף חיטוט בחיים של עצמך.
"לא. אני מודה שהצד הטקסטואלי אצלי הוא הפחות חזק. מאיר גולדברג ליווה אותי בכתיבה כי זה מקום שתמיד היה מאוד קשה עבורי. אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, יש לי הפקה, אין לי על מה לכתוב. כאדם אני מאוד פתוחה, מאוד שקופה, לפעמים אפילו מאוד ישירה".


המעבר מהמקום של מפיק, מנהל מוזיקלי למקום של היוצר, הוא די מפחיד. לא חוששת לאכזב?
"אין לי את העניין הזה. זאת אני וזאת המוזיקה שלי. בכובע של מפיק אתה מסתכל רק על האמן, אפילו שאתה רוצה להוציא את עצמך בצורה מיוחדת. אם לא יאהבו את המבצעת שבי, זה בסדר. המטרה היא להגיע להכרה אחרי שנים שקיבלתי פידבק חיובי על הקול שלי. עכשיו אני רוצה שכולם יכירו את הצד הזה, את האמן שאני".

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו