פרשת בוכריס גררה מספר דיונים בולטים בעיתונות וברשתות חברתיות.מלבד השיח הענף על הסכמי טיעון במקרים של תקיפות מיניות ועל יחסי צבא ונשים, התבצע שיח אלטרנטיבי הומוריסטי על יחס הצבא לחפ"ש (חייל פשוט) ולדרג.

אלונה קדם (צילום: מתן כצמן)

השיח האלטרנטיבי הזה התחיל בקמפיין מחאה של דף הפייסבוק "פוליטיקלי קוראת", שקרא לגברים ולנשים לתאר את הפאשלות הצבאיות שלהם (קטנות כגדולות), לפרט את העונשים שהגיעו עמן ולעטר את הפוסט בהאשטאג "יותר מבוכריס".

כ-150 אלף פוסטים פורסמו תחת הקמפיין שהפך ויראלי במהירות. הפיד שלי הוצף בעבריינים צבאיים שהפקירו מיימיות ושמירות ונענשו בשבתות, ריתוקים ושעות ביציאה. לרגע היה נדמה שאנשים הוסיפו את ההאשטג "יותר מבוכריס" רק כדי שיהיה להם תירוץ לשתף בחוויה האישית, שלפני שנה, שנתיים או שש שנים נראתה לא הגיונית, לא פרופורציונלית ולא סבירה.

מדובר בחוויה שמזכירה לנו שגם אם היה לנו טוב בצבא, אנחנו מעדיפים שגופנו והשבתות שלנו יהיו ברשותנו. אני לא בטוחה אם זה שיח מושתק או פשוט עובדה שכולנו השלמנו איתה. עובדה שאומרת שאנחנו נותנים את גופנו ואת גופי ילדינו לאנשים שגדולים מהם בשנה-שנתיים ונותנים להם לעשות בגוף הזה ובחופש שלו כרצונם.

לא מדובר רק בחיילים קרביים שמוסרים נפשם בקרב. מדובר גם בחייל מהקריה שאיחר בכמה דקות למסדר וקיבל ריתוק. מדובר גם בחיילת שדרכה על חצץ במקום על השביל וקיבלה שעות ביציאה. מדובר לעיתים בסיטואציות מורכבות בהן חיילות וחיילים מוצאים את עצמם שוב ושוב מול קצין או מפקד אטומים למורכבות המקרה, אטומים למציאות כפי שהיא נחווית ולא כפי שהיא כתובה בחוקי הצבא הקשיחים, אטומים לכך שעומד/ת מולם חייל/ת בשר ודם.

ולנו בסופו של דבר מקבלים את העונש שמגיע בשל הביטויים של האנושיות שלנו. כולנו מבינים שלא משנה כמה רעש נעשה וכמה נמחה על העוול שנעשה לנו – למשך שנתיים, שלוש או יותר אנחנו רכוש צה"ל.

במהלך סוף השבוע, כשכולם דיברו על בוכריס ועל העבירות הצבאיות שלהם, אני ובן הזוג שלי ישבנו אצל זוג חברים ודיברנו על אותו הדבר. סיפרתי להם על הפעם הזאת שהייתי מש"קית רתק (מדריכת כלים כבדים) צעירה ושכחתי מקלע מק"כ (מקלע כבד) בפלוגה של חיילים, וקיבלתי שבת. פתאום נזכרתי שהחברה שאני יושבת איתה הייתה בכלא צבאי ל-35 יום.

אילוסטרציה (צילום: דני סלומון)

"תגידי, על מה היית בכלא 35 יום בצבא?", שאלתי אותה.

בן זוגי הסתכל בה המום: "מה כבר עשית?"

"תפסתי טרמפ ליד הבסיס", היא אמרה.

"היא לא רק תפסה טרמפ, היא גם דרכה נשק שלא לצורך", אמר בן זוגה.

את החלק הזה של הסיפור לא זכרתי והיא סיפרה לי אותו במלואו, והותירה אותי המומה. היא עלתה ברגל לבסיס שלה, לבושה במדים צבאיים קצת לפני יותר מעשור. כשרכב עם שני גברים האט לצידה, היא שאלה: "אתם עולים לבסיס". "כן", הם ענו, "תיכנסי".

היא מספרת שהם נראו לה קיבוצניקים, שדיברה איתם קצת לפני שעלתה כדי לשמוע אם יש להם מבטא ושהם נראו לה אנשים בסדר בסך הכול, מחויכים ונחמדים. הם החלו את נסיעתם כשלאחר כמה דקות היא שמה לב שהם פונים לעבר חורשה ולא ממשיכים בדרך המקובלת לבסיס.

"לאן אתם נוסעים?" שאלה בהיסוס.

"שבי בשקט!!" צעק עליה הנהג.

היא השתתקה והתחילה לפחד באמת.

הם האיצו כשהעמיקו אל תוך החורשה, ובשלב הזה שמעה את דלתות הרכב ננעלות. היא התבוננה לצדדים בפחד, והבינה שהיא עומדת להיאנס. ברגע אחד היא דרכה את הנשק שלה, והצמידה אותו אל ראשו של הנהג. הבחור שישב לידו ראה בזווית העין את קנה הנשק, והחל לצעוק לנהג לעצור בצד. אחר כך הוא תפס את הנשק וחטף אותו ממנה בזמן שהוא צורח שהיא משוגעת.

הם הוציאו אותה מהרכב, הורידו אותה על ברכיה כשידיה מאחורי גבה ואזקו אותה. רק לאחר מכן הם סיפרו לה שהם משטרה צבאית. במשפט שלה הם סיפרו שהם קיבלו הנחייה לעשות לטרמפיסטיות "דמי אונס", כדי להפחיד אותן.

השופט הצבאי שלה, שכיום הוא חבר כנסת מכהן, גזר עליה 35 ימים בכלא על דריכת נשק שלא לצורך ועל עצירת טרמפ. במשפט השופט צעק עליה שהיא משוגעת וצריכה קב"ן. היא סיפרה לי שלאורך כל הזמן שישבה בכלא הרגישה אשמה נוראית שכיוונה נשק לראשו של הנהג ושכל דקה בכלא מגיעה לה.

אומר בכנות שהזעזוע העמוק שלי התמקד בעובדה שבצבא ניתנה הנחייה לעשות "דמי אונס" לטרמפיסטיות. עד לאן היו מרחיקים לו לא הייתה מכוונת נשק לנהג? היו מורידים אותה באלימות מהרכב? היו סוטרים לה? היו מפשיטים אותה? נוגעים בה? מישהו חשב בכלל על הטראומה הנפשית שכרוכה בכך?

עד אותה שיחה חברתי כנראה לא ממש ערערה על ההנחיה שקיבלו השוטרים או על העונש שקיבלה. הרי לו היו אלה אנסים או מחבלים וחיילת הייתה מכוונת נשק לראשיהם, האם לא היינו אומרים שטוב עשתה שהגנה על עצמה?

הסיפור של חברתי, בעיקר כשפרשת בוכריס ברקע, לא רק מדגיש את העובדה שיחסי צה"ל ומגדר הם דבר שיש לדון בו שוב ושוב. הפרשה גם מעצימה את התפיסה הרווחת שגופנו הוא רכוש צה"ל. הרעיון מושרש בנו כל כך עמוק שאנחנו לא מפקפקים בגזירות המונחתות עלינו או בהנחיות שאנו מקבלים.

הקונספט שגופנו לא באמת שייך לנו, גרם לחברתי לחשוב בזמנו שהעונש שקיבלה מוצדק ושההנחיה שקיבלו במשטרה הצבאית הייתה לגיטימית. הקונספט שגופנו לא שייך לנו, גורם לרבים ולרבות לחשוב שלבוכריס מגיעה "הנחת לוחם". הנחה כי הוא הקריב גופו עבור המדינה וכיוצא מכך הנאנסת צריכה להקריב אף היא.

  • הכותבת היא סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר ופמיניסטית במשרה מלאה
, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו