(צילום: אבי מועלם)

"פחדתי מרמת החיים שתהיה לי או מכך שלא אוכל לעשות את הטיול של אחרי הצבא. דווקא מהרגע שעשיתי את ההחלטה ועברתי לקיבוץ - הבנתי שזה הדבר הנכון עבורי". הקיבוץ שאליו הצטרף גל רקובר בן ה־26 לא נמצא בצפון הארץ או בדרומה, אלא בראשון לציון. כ־50 החברים בקיבוץ העירוני עוסקים בפעילות חינוכית בעיר וחיים יחד בבתים שאותם שכרו.

עושים שינוי
זוגות צעירים רבים הצטרפו בשנים האחרונות לקיבוצים, חלק להרחבות שהוקמו בהם, ואחרים הופכים ממש לחברי קיבוץ, על כל המשתמע מכך. בתמורה זוכים החברים לחיים שוויוניים וחינוך טוב לילדים, ולא חוששים שהנטל הכלכלי יכריע אותם.

בין הצעירים שהחליטו לממש את חיי השיתוף נמצאים גם חברי תנועת 'המחנות העולים', בני 28-26, שמתגוררים בשכונת 'גני אסתר' במזרח ראשון לציון. 50 החברים והחברות חיים בשיתוף כלכלי מלא, מקדישים את זמנם למשימות חינוכיות שונות, לוקחים אחריות על פעילות תנועת הנוער במגוון תחומים ועוסקים בפעילות חינוכית בקהילה.

רקובר הוא במקור מהיישוב הר אדר שליד ירושלים, ונמצא בגרעין כבר קרוב לשלוש שנים. הוא לומד בתוכנית 'בית המדרש למורי עם' (תוכנית משותפת בין תנועת הבוגרים של 'המחנות העולים' למכללת 'בית ברל', המקנה תעודת הוראה ותואר ראשון בחינוך והיסטוריה). רקובר הוא חלק מגרעין של שמונה חברים וחברות שחיים יחד בשתי דירות קרובות בראשון לציון.

"הייתי חניך בתנועת הנוער של 'המחנות העולים' ואחרי שנת שירות התגייסתי לגרעין נח"ל", הוא מספר כיצד התגלגל לקיבוץ העירוני. "בשנת 2012 השתחררתי מהצבא אחרי שהייתי מפקד בקרקל, ואחרי השחרור הזמינו אותי ואת שאר הבוגרים להקים את הקיבוץ העירוני בראשון לציון. זה נשמע לי אתגרי ומעניין, רציתי להצטרף אבל זה עדיין יצר אצלי בלבול. היה לי חשש גדול כי אני מתחייב למשימות חינוכיות ולבניית הקיבוץ".

מה זה אומר לחיות בקיבוץ עירוני?

"הרעיון אצלנו הוא שאנו חיים בחברה שיתופית מכל הבחינות, גם כלכלית אבל גם תרבותית וערכית. יש את העניין הכלכלי שבמסגרתו אנו חיים בשיתוף וכל ההכנסות שלנו נכנסות לחשבון אחד משותף. אני אישית מדריך במרכז נוער והכסף שאני מרוויח מגיע לחשבון המשותף. יש אנשים שמרוויחים יותר או פחות ממני אבל זוכים לאותם תנאים.

"אני מבין שרואים בזה קושי, אבל מצד שני זה מרגיש לי יותר נוח ונעים שיש אנשים שערבים לי ואחראים לכך שאוכל לממש גם רצונות אחרים שלי. יש מערכת שנותנת לכל חבר את אותו דבר, כמו מגורים, טלפון ורמת מחיה בסיסית. אנחנו שוכרים כמה דירות בשכונה ובכל דירה חיים ארבעה דיירים".

אז למה לא לגור בקיבוץ רגיל?

"המטרה שלנו היא לעשות שינוי בחברה הישראלית ולהפוך אותה לסולידרית, ואת זה עושים דרך חינוך. אנחנו עוסקים בחינוך בלתי פורמלי בראשון לציון ולכן חשוב לנו להיות חלק מהאורבניות ולהתערבב בקהילה, יותר מאשר לחיות בקיבוץ ולהתעסק בתחזוק או בינוי המקום".

לצאת מהמרוץ
גם בני (בנימין) דורוזקוב, 28, במקור מקריית ביאליק, התמכר לקיבוץ העירוני בלב השפלה, זאת לאחר שהתגורר בקיבוץ יוטבתה בחבל אילות עד לפני שנתיים. דורוזקוב, בן לעולים מברית המועצות, החליט כבר שאת שארית חייו הוא יחיה בקיבוץ בראשון לציון.

"אחרי הצבא החלטתי שאני רוצה להמשיך לחיות בצורה של שיתוף עם חבריי לגרעין הנח"ל", אומר דורוזקוב. "כחלק מזה שלחו אותנו ליוטבתה ורצו שנתמקד שם במשימות חינוכיות עבור הקהילה. אחרי כמעט ארבע שנים שהיינו שם, הקבוצה שלי ועוד שתי קבוצות יצרו קשר ובשיחות משותפות החלטנו שאנחנו רוצים לעשות דברים משמעותיים יותר, לגעת ביותר אנשים, ולשם כך צריך לעבור למקומות מרכזיים יותר. זה היה השלב שבו החלטנו לעבור לראשון לציון ולהתמקד שם בחינוך.

"בין שלל הפעילויות שלנו אנחנו עובדים עם עולים חדשים ומנסים לשלב אותם בחברה", אומר דורוזקוב, עושה הפסקה קצרה ומספר מה מציק לו בתחום החינוך בעיר. "יש בראשון לציון בעיה עם חלק מבני הנוער. הם מאוד בתוך המסכים, מנוכרים האחד לשני ולא מתקשרים. אנחנו מנסים לגעת בהם דרך מסגרות לא פורמליות כי בבתי הספר זה לא ממש עובד, כי הם יותר מתמקדים בהישגיות ולכן מפספסים את הנקודות האלו".

לא קשה לצעיר בן 28 לחיות בצפיפות עם שותפים ולחלוק את המשכורת שלו?

"לא קשה לי לחיות עם כולם. האמת שזה מאוד משמח אותי שאני לא צריך להיות חלק מהמרוץ הזה של 'האם אני אסיים את החודש או לא?'. אנחנו מספקים לעצמנו את הצרכים הבסיסיים וכך אנחנו יכולים להתמקד בעשייה חברתית, במקום להתעסק במאבקי הישרדות. עד מתי אני מתכוון לחיות כך? עד מתי שאלוהים ייתן לי לחיות".

עבור הגברים שחיים בקומונה, הצפיפות עלולה להיות בלתי נסבלת, אך לנשים שזקוקות ליותר פרטיות ולאיזור הנוחות שלהן, מדובר במשימה קשה יותר. חלק מהן חולקות דירה אחת עם עוד שש נשים. אחת מהן היא שני אהלי, 26, במקור מרעננה, שלא חשבה שכך היא תחיה אחרי הצבא.

"בניגוד לרוב החברים שלי בקיבוץ, לא הייתי חלק מתנועת הנוער של 'המחנות העולים'", היא מספרת. "אח שלי סיפר לי על המקום הזה והציע לי להצטרף לגרעין של התנועה שבו דיברו על כל העניין של השיתוף. זה משך אותי, החלטתי להתגייס עם גרעין שהייתי חלק ממנו ובסוף השירות הצטרפתי לקיבוץ העירוני בראשון לציון".

שבע נשים בדירה
אהלי מודה שההתחלה הייתה קצת קשה. "שבע בנות בדירה זה לא דבר נוח, אבל זה גם היה מאוד כיף. אלו בנות שהכרתי בעבר ולמדנו לנהל משק בית ביחד. זה מרגש ושונה כי רוב החברות שלי לא עשו דבר כזה. ההורים שלי הרימו גבה בהתחלה, אבל עכשיו הם מאוד מעריכים את מה שאני עושה ואת התרומה שלי לחברה".

שני לא מטאטאת מתחת לשטיח את הסטיגמות שיש עליה ועל חבריה, ומציפה גם את מה שנאמר עליהם מאחורי הגב. "אני יודעת שיש שמועות עלינו, שבגלל שאנחנו חיים בקומונה אז אנחנו בטח מתעסקים עם סמים. השכנים שלנו באים אלינו כל הזמן בתלונות על דברים שקורים. זה דימוי שנשאר משנות ה־70 וה־80 אבל זה ממש רחוק מהמציאות. אנחנו עוסקים בחינוך ויש לנו מוסר פנימי גבוה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו