מבחוץ נראית 'חוות הפקאן' שבמושב משמר השבעה ליד ראשון לציון, פסטורלית מאוד. העצים הירוקים והקולות של בעלי החיים משרים אווירה שונה לגמרי מההמולה העירונית. דבר לא יכול לרמוז על הסיפורים המחרידים של הילדים ובני הנוער שהגיעו לחווה כשהם במצב נפשי קשה ביותר, חלק מהם עם מחשבות אובדניות. ילדים שסבלו מנידוי חברתי, דחייה והתאכזרות ברשתות החברתיות, ועוברים בחווה שיקום בעזרת טיפול בבעלי חיים.

בעלת החווה היא לילך שמואלי-ילוז בת ה־36, בעלת תואר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ותואר בטיפול בעזרת בעלי חיים. את המקום היא הקימה לפני כשנה, מתוך צורך לסייע לילדים ונערים בעידן שבו הרשתות החברתיות ואורח החיים עלולים לגרום לנידוי חברתי, שבמקרים קיצוניים מסתיים גם בהתאבדויות.

"יש עלייה של עשרות אחוזים במקרים של נערים שמתלוננים על נידוי ופגיעה", היא מספרת, "הכל היום בפומבי, סוקלים אותך בכיכר העיר. הכל רודף אותך בכל מקום, ברשתות החברתיות שבהן כל היום רק מטנפים ומלכלכים על ילדים בפניהם. ככה נחשפתי לנערים שאומרים לי שהם לא רוצים לחיות, שכל מה שהם מייחלים לו זה להיעלם מהעולם, כי ככה לכולם יהיה טוב יותר".

אחד המטופלים במקום הוא דורון, נער כבן 15 שמצא את עצמו מול מתקפה אכזרית במיוחד ברשתות החברתיות מצד חבריו לכיתה. "שמתי לב שהוא עובר תהליך לא טוב. ראיתי שהוא מתבודד בחדר, מסרב לצאת ומשחק שעות על גבי שעות במחשב", מספרת דפנה, אמו של דורון. "הבנתי שיש סביבו חיי חברה תוססים, שכולם יוצאים לבלות אבל הוא מסרב להשתתף ולא יוצר קשר עם אף אחד. הוא גם היה עצבני, מגיב בהתקפי זעם. זה בא לידי ביטוי בהפעלת אלימות כלפי המחשב ובתשובות חסרות סבלנות בכל פעם שניסיתי לגלות התעניינות.

"ערב שישי אחד נכנסתי לחדר שלו וראיתי כמה הוא עצוב, שהעיניים שלו כבויות. זה משהו שהיה לי מאוד קשה לקבל", מספרת האם. "התיישבתי לידו וביקשתי ממנו לספר לי מה עובר עליו, למה הוא כל כך בודד. אז הוא סיפר לי שהחברים מציקים לו וכותבים עליו כל מיני דברים לא יפים. ביקשתי לברר מה הם אותם דברים לא יפים ואז הוא חשף בפני התכתבות בקבוצת וואטסאפ כיתתית, שפשוט הרגשתי כאילו שעולמי חרב עלי".

דפנה עושה הפסקה, ומנגבת את הדמעות. "בקבוצה הזו היו משפטים מכוערים עליו ועל הנטיות המיניות שלו. היו שם קללות, ילדים קראו לו הומו וסיסי ועוד מילים מאוד מכוערות בשל הנטיות שלו. לא ידעתי מה לעשות, בתור אמא רציתי לעטוף אותו אבל לא ידעתי איך להתמודד עם זה. האמירות האלה הכניסו אותו למקומות מאוד לא טובים ואני פחדתי, ממש חששתי, שהוא ישים קץ לחייו".

דפנה פנתה לבית הספר, למורים ולמנהלת. "כולם אמרו שזה יטופל אבל בפועל שום דבר לא קרה וההצקות נמשכו. ניסיתי לפנות גם לילדים ישירות אבל זה חזר אליו בבום כי אותם ילדים המשיכו לקלל ולהעליב אותו, הפעם על כך שהוא שלח את אמא שלו שתדאג לו וזה הציג אותו באור שלילי. כל מה שעשיתי רק החמיר את המצב וזה הכניס אותי למלכוד שבו הייתי חסרת אונים בלי יכולת ממשית לסייע".

דפנה מספרת שעליה ועל בנה עברו כמה חודשים קשים. "הוא המשיך להסתגר ולסבול ואני לא ידעתי מה לעשות. יום אחד דיברתי עם חברה ובכיתי לה, סיפרתי לה על התקופה הקשה שעוברת עלי והיא סיפרה לי על 'חוות הפקאן' ועל לילך. חשבתי שאולי זה מוצא שיכול לעזור כי דורון מאוד אוהב חיות. האמת שהייתי סקפטית, לא האמנתי שזה מה שיוציא אותו מהמשבר, כי גם פסיכולוגים שהיינו אצלם לא עזרו והוא לא נפתח אליהם. למרות זאת, חשבתי שלא אפסיד דבר אם ננסה. סיפרתי לו שיש לי חברה בשם לילך ושאני רוצה שהוא יבוא איתי לחווה שלה".

דורון השתכנע והגיע יחד עם אמו לחווה. "כשהגענו אליה היא אמרה לו שיבוא לעזור לה לטפל בחיות, כחלק מעזרה נטו, הוא לא ידע שהוא בעצם בעיצומו של טיפול. ככה, תוך כדי שהוא מאכיל את החיות, הוא סיפר על מה שעובר עליו. ככל שעברו הטיפולים הוא הלך ונפתח. הוא הרגיש שיש לו תפקיד חשוב בחווה בטיפול בחיות וסוף־סוף מרגיש שהוא שווה משהו. מאז יש שיפור עצום, הוא כבר פתוח יותר חברתית, יוצא יותר ובמקום אחר לעומת איפה שהוא היה לפני חצי שנה. אגב, עד היום הוא לא מודע לכך שהוא בטיפול, מבחינתו אנחנו מגיעים לסייע לחברה שיש לה חווה טיפולית".

מקרים של דחייה חברתית יכולים לקרות לא רק בתקופת ההתבגרות אלא גם בגיל צעיר יותר, כפי שחוותה על בשרה רעות, אמה של יעל, בת החמש. "הבת שלי עברה דחייה חברתית קיצונית בגן. הילדים ממש הפכו אותה לקורבן, הציקו לה והרביצו לה ללא כל סיבה", מספרת רעות. "היו גם מקרים שניסו להוריד לה את המכנסיים ולגעת בה, דבר שגרם לה לחרדות ופחדים. מילדה מאוד עצמאית היא הפכה לילדה סגורה ומפוחדת".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו