"חמישה קווקזים נכנסים לפרדס", נשמע כמו התחלה של בדיחה עם ריח לא טוב של עדתיות, אך למעשה זו היא תחילתו של סיפור הפריחה של ראשון לציון. שנת 1904 הייתה שנה חשובה בהתפתחותה של המושבה הקטנה, שנוסדה 20 שנה קודם לכן. פרדסיה המוריקים והיקב שלה שיוועו לידיים עובדות מיומנות. את הסיוע המיוחל קיבלה המושבה בדמות שלוש משפחות חלוצות, שהקימו בחולות נגריה וחנות לתיקון נעליים, וכמו כן סיפקו ידיים עובדות נוספות לעבודות החקלאות.

למרות מה שניתן לחשוב, לא מדובר בחלוצים עם כובע 'טמבל', אלא בעולים מקווקז, שהקפידו להסתובב במושבה לבושים בתלבושת המסורתית ולחגור למותניהם חרב. גם כיום חלקה של העדה הקווקזית בהקמת ראשון לציון עדיין לא זכה למקום הראוי לו בדפי ההיסטוריה של העיר, וזה בדיוק מה שאמור לעשות אירוע הצדעה צבעוני שיתקיים ביום שני הקרוב בראשון לציון.

המשפחות המייסדות
4,000 מיוצאי העדה החיים כיום בעיר, מאות מתוכם צפויים להשתתף באירוע שיעשה כבוד גדול לשלוש המשפחות שסייעו בהקמת ראשון לציון, ובראשן משפחת יעקובי - המונה קרוב לאלף איש.

"העולים מקווקז הגיעו לארץ בשנת 1904 וחיפשו מקום מגורים, שבו גם תהיה להם עבודה", מספר אורי ניר, מארגן הכנס, "אחרי לבטים כולם החליטו להתיישב בראשון לציון והתחילו לעבוד ביקב או בפרדסים. משם כל אחד הביא ילדים, התפתח ורבים מהם המשיכו להתפרנס מעבודות אחרות כמו עבודה במחסני נעליים, הרכבת מסילות ועוד. כיום מונה העדה בראשון לציון כמה אלפים טובים, שכולם נצר לשלוש המשפחות המקוריות שהגיעו לעיר לפני יותר מ־100 שנה - המשפחות אביוב, יעקובי ויצחקי".

איך נולד הרעיון לקיים אירוע ולכנס אליו את חברי העדה המקומית?

"הרעיון לכנס נולד לפני 30 שנה למעשה, אבל רק לאחרונה קרם עור וגידים. לפני תשעה חודשים פנה אליי בחור בשם אבי צבי וסיפר לי שהוא עשה סרט על האלוף במיל' יקותיאל אדם, שבא ממשפחה ממוצא קווקזי. הוא סיפר לי שתוך כדי התחקיר הוא הבין שרבים מבני העדה הקווקזית צמחו וגדלו בראשון לציון, ושנושא התרומה שלהם לעיר לא מוכר. תוך כדי שיחה איתי, הוא אמר שאולי צריך לעשות כנס לטובת בני העדה בראשון לציון בכלל ולטובת משפחת יעקובי בפרט. חשבנו בהתחלה בקטן, ושנקיים את האירוע באיזה אולם במוזיאון, אבל אחר כך הבנו שקטן זה לא יכול להיות, מאחר שמדובר באלפי אנשים. התקדמנו קדימה והאירוע יתקיים באולם 'מופת' בעיר".

מה מיוחד בעדה הקווקזית של ראשון לציון על פני שאר יוצאי העדה בארץ?

"הרוח הקווקזית. זו עדה ששמרה על המסורת ועל הצביון היהודי. החלוצים הלכו בראשון לציון עם תלבושת מיוחדת וחגרו חרב שתמיד הייתה צמודה אליהם, זכר לימים שבהם הם נשאו על עצמם כלי הגנה מפני השכנים שלהם".

מפורסמים בראשון לציון
מי שנחשבת ל'זקנת השבט' בעיר וזוכרת את ראשון לציון בימיה הראשונים, היא זילפה גרשוביץ. לנו היא אומרת שלא לטעות בשם המשפחה שלה. "התחתנתי עם אשכנזי", היא מספרת בחיוך.

גרשוביץ, בשנות ה־90 לחייה, היא דור שני למשפחת יעקובי. "אני מתרגשת לקראת הכנס. הייתי שמחה לראות את כל המשפחה - בכל זאת, קרוב ל־1,000 איש שייפגשו אולי לראשונה. אני מצטערת שלא עשו את זה עוד קודם, כי רבים מוותיקי המשפחה כבר אינם בין החיים. הרבה מהם נפטרו, מצד האמא והאבא, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא.

"ההורים שלי הגיעו לראשון לציון בגיל 16", גרשוביץ מפליגה בזיכרונות. "אבא שלי היה נגר ואמי הייתה עקרת בית שדאגה לשמונה אחים. אבא שלי עבד ודאג לכל מחסורנו. כיום נשארנו בחיים רק אני ואחי הקטן, בעצם הוא כבר בן 80, אז אי אפשר לומר שהוא כל כך קטן. גם אני, כל חיי הייתי עקרת בית. בעלי עסק בייצור סוליות נעליים ומזה התפרנסנו".

גרשוביץ גאה במשפחתה הענפה על חלקה בבניית העיר, "משפחת יעקובי היא משפחה טובה, יש לנו שם טוב, רבים מאיתנו הצליחו בתחומים אחרים. דוד שלי, ירח יעקובי ז"ל היה סגן ראש העיר, יש על שמו רחוב, וגם על שמו של אבי. אנחנו מפורסמים בראשון לציון, כולם מכירים אותנו. זה לא ברור מאליו, כי העיר היא גדולה וזאת לא המושבה של פעם שכולם הכירו בה אחד את השני".

"הסתכלו עלינו כעל זרים"
מי שזוכר דווקא ימים פחות טובים לבני העדה בעיר, הוא בצלאל יעקובי בן ה־84, נגר במקצועו. "היינו שונים והייתה גזענות", הוא אומר, "בתור ילד, אני זוכר איך שיחקנו בינינו בחצר ולא עם ילדי המושבה האחרים. הסתכלו עלינו כעל שונים וזרים.

פעם, כשהייתה לי חגיגת בר מצווה, אז הגיעו רק הספרדים ואף חבר אשכנזי מהכיתה לא הגיע. הייתה ממש גזענות חזקה בעיר, אבל ההורים תמיד ניסו שלא נרגיש את זה. זה גם עבד להיפך, כי הם לא הזמינו אותי לימי הולדת אחרים של חברים מבית הספר. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו