צילום: אבי מועלם

את הרגע שבו סיימה את מסלול הקצונה, סרן חן ממן בת ה־26 מראשון לציון לא תשכח לעולם. "מבחינתי זה היה רגע שיא. הגשמתי חלום ילדות ישן, להיות קצינה בצבא ולעשות משהו משמעותי", היא אומרת. "לצערי, סבא שלי, שאליו הייתי מאוד קשורה, נפטר כמה ימים לפני הטקס. הוא היה מאוד גאה בי על הדרך שבחרתי ועל הטיפוס במעלה הדרגות".

עבור נשים רבות, שירות משמעותי הוא תהליך טבעי לגמרי. מבחינתה של ממן, אל הרגע בו קיבלה את הדרגות התנקזו כל המלחמות שחוותה מול החברה הדתית. "באיזשהו אופן שברתי את המוסכמה החברתית שבה גדלתי, כבת למשפחה דתית. האולפנה שבה למדתי התנגדה בכל תוקף לגיוס, והלכתי על זה למרות ההתנגדויות ומבלי לחזור בשאלה. המטרה הייתה להישאר דתייה, לשרת שירות צבאי משמעותי ולהראות לכולם ולכולן, שכן, זה אפשרי, וגם חשוב והכרחי".

בשנה האחרונה שוקדת ממן על תוכנית 'יעל', על שם הגיבורה התנ"כית, תוכנית ששמה כמטרה להציע לבנות דתיות לימודים במסלול טכנולוגי ושירות צבאי מלא, תוך שמירה על הצביון הדתי. "החלום שלי הוא שבצה"ל ישרתו כמה שיותר בנות דתיות, שתהיה להן אפשרות לבחור בשירות צבאי רגיל, מבלי שיפנו אוטומטית למסלול קבוע מראש בשירות לאומי".

למה זה חשוב לך כל כך?
"המדינה היא של כולנו, לא רק של דתיים או חילונים, וכך גם הצבא. צה"ל הוא לא רק של החילוניות, לכן גם במקום הזה צריך ליצור שוויון הזדמנויות. למרות שלממסד הרבני קשה עם זה, אני מאמינה שייקח זמן, אבל בסופו של יום גם הרבנים יתנו את ההיתר. כדי שזה יקרה, צריך שמחזור אחד של בנות יסיים ויוכיח את דרכו. כשאנשי הדת יראו שהצבא לא פוגע, דברים ישתנו. ואני ההוכחה החיה לכך".

בעקבות סבא
חן, הבת הבכורה מבין חמשת ילדי משפחת ממן, גדלה באווירה דתית. "אנחנו לא משפחה חרדית", היא אומרת. "למדתי במוסדות חינוך דתיים ואת חטיבת הביניים והתיכון - באולפנה לבנות. העשייה החברתית תמיד הייתה חלק ממני. הדרכתי בתנועת בני עקיבא, התנדבתי בארגון 'קו לחיים', ושם בעצם נחשפתי לנושא אוכלוסיות מגוונות בעלות צרכים שונים. כנערה היה לי ברור שיש לי יכולת לתת מעצמי ולהוביל. גדלתי בבית ציוני, סבי היה אסיר ציון ממרוקו והסבא השני לחם בפרטיזנים ושירת בחיל השריון. מאחר והייתי קשורה אליו מאוד, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך את דרכו ולהגיע לחיל השריון. ההוויה הצבאית נתפסה בעיניי כמשהו חשוב, הן בעיצוב האישיות והן מעצם היותי אזרחית המדינה. היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות".

לסביבה שלך זה היה פחות ברור?
"מאוד לא ברור. למדתי באולפנה, והחינוך הדתי מייעד אותך מלכתחילה לשירות לאומי. שירות צבאי הוא בכלל לא אופציה. לרגע לא חושבים שבת תתגייס לצבא, קל וחומר לשירות קרבי. הייתה התנגדות גדולה מצד האולפנה, מיד כשהנושא עלה. כשביקשתי המלצות, הם ניסו להניע אותי מהצעד בטיעונים שמוכרים להם מדורי דורות, אבל אני לא השתכנעתי. לא הבנתי למה אי אפשר לשרת בצבא ולהיות דתייה. אם בנים יכולים, למה אני לא יכולה? למה מכריחים אותי ללכת בדרך אחת קבועה, שאין לי כמובן דבר נגדה, היא חשובה ותורמת לא פחות ולעתים אף יותר, אבל היא נקבעה עבורי מבלי שנתנו לי לבחור".

איך קיבלו את זה בבית?
"בבית ההתנגדות הייתה לשירות קרבי והיא הגיעה בעיקר מדאגה לשלומי ומחשש שלא אצליח, בשל אופי השירות, לנהל אורח חיים דתי. הם ידעו שדבר לא יעזור להם, ואם זה מה שהחלטתי זה מה שאעשה. הקושי האמיתי היה מול האולפנה שלא אהבה את הרעיון והערימה קשיים".

זה הכעיס אותך?
"כעסתי, התאכזבתי, לא הבנתי. הרגשתי ששמים לי מקלות בגלגלים על לא עוול בכפי, שלא נותנים לי הזדמנות להוכיח שזה אפשרי ושהצבא לא ישנה את מה שאני באמת. הרגשתי שהם לא נותנים לי את ההזדמנות להיות שווה בין שווים. אחרי שיחות עם ההורים, הגענו בסוף לפשרה שאלך ללמוד לפני הגיוס".

עולם חדש נחשף
את המסלול הצבאי החלה ממן במסלול עתודה להנדסאים 'אופקים', של חיל הטכנולוגיה והאחזקה. "למדתי י"ג ו־י"ד בתוכנית קדם צבאית ובהמשך עברתי קורס בקרת אש. רק אחרי הטירונות שובצתי לגדוד 46 של השריון והרגשתי שהגשמתי את ייעודי".

וזה היה כמו שחשבת?
"אפילו יותר. נהניתי מכל רגע, נחשפתי לעולם חדש, לאנשים חדשים, למידע חדש. הבנתי מיד שאנחנו עושים דברים משמעותיים. מבחינת הדת למדתי להסתדר. זה פתאום לשרת עם בנים, לקום מוקדם כדי להספיק להתפלל, לשמוע מוזיקה בשבת בעל כורחך, להגיע הביתה בדקה התשעים לפני כניסת השבת ובמקרים מסוימים לפעול או לצאת לפעולות חשובות בשבת, אבל למדתי שעם הכל אפשר להסתדר ולשלב. המערכת פתוחה ומקבלת את כולם, ויתרה מזאת, אנשים ששירתו איתי תמיד העריכו ועשו הכל כדי להקל עליי".

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו