צילום: קובי קואנקס

"עברתי בחיים שלי הרבה. כמי שעובד בהצלת חיי אדם פגשתי לא פעם את המוות בצורות הכי קשות שלו, ילדים קטנים, נשים, גברים, מראות קשים שהלכו איתי ימים שלמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, שבו אני צריך לקבור את הבן שלי".

איציק לוי, קצין אגף מבצעים של כיבוי אש מחוז מרכז, איבד לפני חודש את בנו, עוז ז"ל בן ה־22, במהלך טיול בווייטנאם. כשהוא מדבר, מבטו נצמד אל מסך המחשב שעל שולחן העבודה שלו ובו תמונות של עוז, מחייך חיוך מלא אושר. "מה שאתה הכי רוצה לעשות זה לחבק אותו ואי אפשר. כל יום אני מבין עוד קצת שזהו, שאי אפשר יותר לחבק".

היו לך חששות?
"לא פחדתי עליו, לא חשבתי שיקרה לו משהו. עברנו את הצבא, שירות קרבי, צוק איתן, לשם הופנו אנרגיות הפחד והחשש. מי יכול להעלות בדעתו שהילד יוצא לטיול שאחרי הצבא, טיול מוקפד על כל פרטיו, וברגע אחד הוא מאבד את חייו. לא בטראק מסוכן, לא ברכיבה מסכנת חיים על אופנוע, הוא לא היה ילד שהולך על הקצוות ולוקח סיכונים. הוא פשוט החליק מסלע וקיבל מכה בראש, זה משהו שאי אפשר להבין אותו".

הקסדה של גולדין
עוז הוא בנו השני של לוי מנישואיו הראשונים. "עוז נולד ארבע שנים אחרי בתנו הבכורה עמית. הייתה לנו התלבטות אם לקרוא לו נועם או עוז, אבל ברגע שהגיח לאוויר העולם ראינו מול עינינו ילד שכולו עוז, ילד שמשדר חוזק ועמידה איתנה. השם נולד איתו וכזה הוא היה. הוא נולד בשבת, נפצע בשבת ונפטר בשבת שלאחר מכאן. ילד מלא קסם, חייכן, אנרגטי וסקרן, שמאוד אוהב לעזור. גרנו בשכונת קריית גנים בראשון לציון. עוז ושקד כץ, החבר שהיה איתו בטיול, הכירו עוד כשהיו ברחם. גרנו בשכנות עם המשפחה של שקד וצמחה שם חברות נפש אמיתית. כשעוז היה בן תשע התגרשנו. הגירושים היו יפים, בלי הסיפורים הקשים ובלי מריבות על הילדים. אני מניח שכל אחד מהם, באופן טבעי, לקח את זה למקום שלו. הקשר איתם נשאר תמיד טוב. בשנים הראשונות הייתי עסוק במחשבות: איך הורים גרושים חוגגים בר מצווה? איך מחתנים? איך עוברים את כל השלבים האלה בנפרד? לרגע לא חשבתי על איך קוברים ילד כשאתה גרוש. זו מחשבה שעברה לי בראש רק כשהגעתי לבית החולים".

לוי בן ה־49 נישא בשנית לרונית, לזוג נולדו שלושה בנים והם מתגוררים בבית דגן. "עוז ועמית גרו עם אסתי, אמא שלהם, בראשון לציון. הוא למד בבית ספר 'נגבה' ובהמשך ב'רביבים', במגמת צילום וקולנוע. הוא עשה חיל, התחבר לעולם הקולנוע, צילם סרטים וניהל את חדר הצילום של בית הספר. ילד בריא, 1.98 מטר, חברותי מאוד, כזה שאסף חברים בכל מקום שבו היה. בשלב מסוים אסתי עזבה את הארץ ללונדון, ועוז, שהיה קשור מאוד לאחותו, החליט לגור איתה בירושלים, שם היא לומדת. הגירושים שלנו מאוד חיברו אותם והקשר ביניהם היה מופלא, הייתי מאוד גאה בחיבור הזה. את השירות הצבאי הוא עשה כחובש קרבי ביחידת עורב של גבעתי".

דאגתם לו במהלך השירות?
"הפחד נבע מהמציאות שבה אנחנו חיים. לא פחדתי שהוא לא יסתדר או שהוא לא ישתלב, זה היה פחד טבעי, כמו כל הורה שמגייס בן לצבא, לשירות קרבי. עוז היה חדור מוטבציה לעשות שירות משמעותי, הוא התאמן במסגרת של הכנה לצה"ל, הלך לגיבושים, היה לו ברור שיהיה לוחם. השירות הצבאי שינה אותו - פתאום הוא הפך לגבר. באופי הוא נשאר כמו שהיה, מצחיק, חייכן, מלא שמחת חיים, מוקף תמיד באהבה ובחברים. האחים הקטנים שלו היו כל כך גאים באח החייל שלהם. במבצע צוק איתן הוא היה בתוך רצועת עזה וחווה דברים שלא דיבר עליהם, ביניהם האירוע של הדר גולדין ז"ל. הקסדה של הדר הייתה בידיים של עוז והוא לא דיבר על זה. זה היה מקום שאי אפשר היה לחדור אליו, אבל ידעתי שהוא בסדר, שיש לו כוחות להתמודד עם הכל".

מה היו החלומות שלו?
"הוא רק התחיל לגבש אותם. מרגע שהשתחרר הוא היה עסוק, כמו רוב חבריו, בתכנון הטיול שאחרי הצבא. הם רצו לנסוע, לראות עולם, לחוות חוויות ולהתנתק מהשירות הצבאי, מה שהיה לי מובן מאוד. על הטיול הזה הם ישבו המון זמן, ובסופו של דבר את התוכנית בנה עוז ל־19 חברים, רובם מהפלוגה שלו. הם התחילו בתאילנד, ובליל הסדר חלקם חזרו. עוז וכמה חברים נוספים המשיכו ללאוס ומשם לווייטנאם, הם היו אמורים לחזור ב־29 ביוני".

למי מתקשרים?
לאורך חודשי הטיול שמר עוז על קשר רציף עם הוריו. "הוא התקשר כל פעם כשיכל, ואנחנו גם התעדכנו כל הזמן דרך המדיה וראינו תמונות שהועלו בפייסבוק ובווטסאפ. שמחתי לראות אותו נהנה, שמח, מאושר, מגיע למקומות שגם אני הייתי בהם. שמחתי שהוא נהנה ומשתף בחוויות, כי מה אנחנו רוצים בסופו של דבר? לראות את הילדים שלנו מחייכים וממצים את החיים עד תום. היו געגועים, אבל ידעתי שלטיול יש תאריך סיום ובו נפגש ונשמע על שלל החוויות שהוא אסף בדרך".

ביום שבת, 14 במאי, הגיעו עוז ושקד לאתר התיירות 'ספה' בווייטנאם. "זה אתר תיירות מדהים ביופיו עם נופים עוצרי נשימה", מספר איציק, "שקד ועוז טיפסו על סלע בזלת שחלקו היה רטוב. עוז דרך על המים והחליק על הטוסיק, כמו שילד מחליק במגלשה, אבל בסלע היה בור, ועוז נפל אל תוך המים וקיבל חבטה חזקה בראש. לקח כמה דקות עד שהבינו שקרה משהו. שקד, בעזרת המקומיים, רץ לעברו. עוז היה מחוסר הכרה ושקד הנשים אותו. מאחר שבמקום אין רפואה מתקדמת, הוא הועבר בדרך לא דרך ובכביש לא כביש לבית חולים צרפתי בעיר האנוי. רופא מקומי שליווה אותו עשה את המקסימום בניסיון לייצב אותו".

מתי עודכנתם?
"שבת, עשר בבוקר, אני בתחנה בלוד עם התאומים הקטנים שלי. פתאום אני מקבל טלפון מאח של שקד, שעוז נפל וקיבל מכה בראש ועדיין לא יודעים דבר".

מה קרה מאותו רגע?
"אתה בחוסר ודאות מוחלט שמנהל אותך על אוטומט. למי מתקשרים? עם מי מדברים? מה זה אומר בכלל? פתאום הבנתי שאני לא מצויד בידע על התנהלות לשעת חירום בסיטואציה הזו מול הבן שלי. התקשרתי למשרד החוץ, שמיד אמרו לי שהתקבלה פנייה וגם הם עדיין לא יודעים פרטים. זה מחול שדים - הלב דופק, הילד שם, אתה כאן. בשלב כלשהו כששקד דיבר איתי, הוא העביר את הטלפון לרופא באמבולנס. רציתי לשמוע מה הוא יודע ורואה. אני זוכר ששאלתי אותו, 'הילד שלם? יורד לו דם?'. חשבתי שהוא נפצע כך שנכרת לו איבר בגוף, אבל הוא הסביר לי שיש לו שבר בגולגולת ושהוא מורדם ומונשם. גם הקונסולית בהאנוי התקשרה ועידכנה אותי בכל מה שידעה. בשלב כלשהו קיבלתי טלפון ממשרד החוץ ובו נאמר לי שהם ממליצים לנו להגיע. הכל קרה נורא מהר, וזה היה יום שבת, והיה צריך להפעיל את הביטוח ואת חברת הנסיעות. אסתי יצאה מלונדון לכיוון בית החולים ואני יצאתי לדרך בחצות הלילה".

מה עבר לך בראש במהלך 11 שעות הטיסה?
"הכל. פשוט הכל. חוסר הוודאות הכניס אותי לכל התרחישים האפשריים. אופטימיות לצד ריאליות, לחץ של זמן, שלא אפספס אותו. ידעתי שיש סיכוי שהוא לא ייצא מזה, הבנתי מהר מאוד שמדובר בפגיעה קשה, ושגם אם הוא ייצא מזה, הסיכוי שיחזור לחיים נורמליים הוא מזערי, אבל כהורה אתה רוצה ילד חי ולא משנה באיזה מצב. אני איש שעובד במצבי לחץ, ראיתי מצבים מאוד מורכבים בחיים. חילצתי ילדים ממכוניות בוערות וגופות ומוות הם לא משהו שחדש לי. זה תמיד קשה, אבל למדתי להתחסן, עד שזה הילד שלי. שם כל החומות מתמוססות ולתוך כל הסדקים נכנסת חרדה גדולה".

לוי הגיע לבית החולים, שם המתינו לו חבריו של עוז, הקונסולית ואסתי. "מיותר לציין שכמות הדמעות שירדה שם הייתה בלתי נשלטת", הוא אומר, "זה מפרק אותך לגורמים להבין שאתה מגיע למקום הזה כדי לראות ילד מורדם ומונשם. ראיתי את עוז מחובר למכשירים ואמרתי, 'הוא לא ישרוד'. באותה שנייה הבנתי שמזה הוא לא ייצא חי. העצב שמילא אותי באותו רגע לא עוזב אותי מאז והולך איתי כל יום, כל היום".

במהלך שבעה ימים התנדנדו ההורים בבית חולים הצרפתי בהאנוי בין תקווה לייאוש. "חברת הביטוח שלחה את ד"ר שגיא הר נוף, סגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בתל השומר. הוא הסתכל על עוז ואמר לנו שזה פחות חמור מכפי שחשב, מה שעורר בנו תקווה, שאולי יש סיכוי לצאת מזה. באותו לילה חלה החמרה, האישונים התרחבו, לחץ הדם ירד והבנו שיש פגיעה בכבד ובכליות. ד"ר הר נוף החליט להטיס אותו לישראל, כי התברר שמאחר שאינו רופא מקומי הוא לא יוכל לטפל בו שם, והייתה העדפה לטפל בו בארץ. התחלנו בפרוצדורה שלמה לטובת ההטסה".

היית מלא תקווה שזה יצליח?
"מצד אחד הייתה תחושה שאולי יש סיכוי, ומצד שני הבנה לגבי הסיכון. אסתי טסה עם עוז ואני טסתי בטיסה אחרת והגעתי לפניהם במחשבה לחכות לו בבית החולים. אבל במהלך הטיסה מערכות גופו קרסו. כשנחתתי כבר הודיעו לי שלא לפתח ציפיות. בראש הבנתי שזהו, אבל הלב סירב לקבל. בבית החולים קבעו חד משמעית שאין יותר מה לעשות".

לוי לוקח נשימה עמוקה. "השבוע שהייתי שם היה סוג של הכנה, עם המון בכי ומחשבות. 22 שנה של חיים שמחים עם עוז רצו לי בראש, ובעיקר תחושה של זכות גדולה להיות אבא של ילד כזה. ועדיין, ברגע האמת יורד עליך מסך שחור שאומר לך שהחיים קיבלו תפנית, ושיש לך חיים שלמים לעבור עם הדבר החסר הזה. לפני כשנתיים נפטרה אמי, היה צער ועצב גדול, מלווה בידיעה שזו דרכו של עולם. כשהתקשרתי לאבי להודיע לו, לא הייתי צריך לדבר, רק אמרתי 'אבא', והוא אמר, 'אני יודע'. פרצתי בבכי. המחשבה שסבא צריך לקבור נכד, שאבא צריך לקבור בן, שסדרי עולם משתבשים, אין בזה שום הגיון. הכל עדיין מאוד טרי, כל דבר מזכיר לי אותו, ואין דרך לנחם ולהתנחם. החיים לא מכינים אותך לזה, זה משהו גדול מהחיים".

בתוך כל הקושי והאבל הנורא, מתנחם לוי באנשים הטובים שמקיפים אותו. "סבא של עוז מצד אמו היה דמות מאוד פעילה בראשון לציון, ירח יעקובי, סגן ראש העיר בתקופת מאיר ניצן, הוא היה איש של עזרה ונתינה, כמו עוז. ככה הוא גדל וככה אנחנו פועלים בעולם. לאורך הימים הקשים שעברנו, גילינו אנשים מדהימים - במשרד החוץ, בקונסוליה, הרב של האנוי, תושבים מהעיר עצמה שעזרו בלי סוף, כל החברים שהתגייסו, אנשי תחנת כיבוי האש - לרגע לא הרגשתי לבד. אנחנו עטופים מכל עבר, אבל בסופו של יום, אני הולך לישון בלילה לבד עם המחשבות, הגעגועים והזיכרונות. אני דואג לאחותו עמית, שהייתה מאוד קשורה אליו, נאחז בכל תמונה, בכל שביב מידע, בכל פוסט שמישהו כותב עליו".

הסקת מסקנות?
"כן. היום אני יודע שאנחנו, כהורים, לא ערוכים לטיולים האלה שאחרי הצבא".

כלומר?
"אנחנו לא ערוכים מבחינת מידע לשעת חירום ולא קוראים את האותיות הקטנות. אני חושב שצריך לארגן רשימה מסודרת של טלפונים לשעת חירום, הנחיות להתנהלות מול חברת הביטוח וכו'. כשאתה במצב נוראי כזה, אתה יורה לכל הכיוונים ומבזבז זמן כדי למצוא תשובות. אין לי ספק שזה משהו שאני רוצה לקדם, כמו גם את ההנצחה של עוז. זה משהו שחשוב לי מאוד וזה יקרה".

 

יש דברים שאתה מצטער עליהם?
"אני עדיין לא בשלב של לבדוק עם עצמי, הכל עוד טרי. אני יודע שזכיתי לאהוב ולגדל ילד מדהים. גם במהלך השבעה וגם היום אני שומע עליו סיפורים והלב מתרחב. אין לי טענות לאף אחד, כולם עשו את המיטב שיכלו, ברור לי שזה חוסר מזל. אנחנו כרגע לומדים שפה חדשה שיש בה עצב גדול וחור שנפער מבלי להבין איך תופרים אותו בחזרה, אם בכלל. כשהבנו שזה הסוף, העליתי פוסט לפייסבוק ולקבוצות הווטסאפ שנפתחו לטובת התמיכה, העזרה והעדכונים על מצבו וכתבתי: 'ה' נתן ה' לקח יהיה שם ה' מבורך'. אני לא אדם דתי, אני אדם מאמין ואני אומר, כשנותנים לך סטירה זה כואב, זה כואב מאוד. כשלוקחים ממך את הדבר הכי יקר והכי מושלם שלך, זה כאב שאין מילים שיכולות לתאר".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו