מכריה של חוה פנחס־כהן כבר יודעים שאהבותיה מוזרות הן. כשהם רוצים לשמח אותה הם מזכירים לה את המילה "שרמוטה". הם יודעים שהיא כנראה האשה היחידה במדינה שקורנת מאושר בהישמע מילת הגנאי.

חוה פנחס־כהן. "הדמוקרטיה התרבותית נמצאת בכפתור הלייק" | צילום: רפי קוץ

"אני הרמתי את המילה הזאת", היא מתגאה. "במיזם שלי 'נערות לוח השנה ושירי שרמוטה' ובספרי 'הגנן הכלבתא והשרמוטה' הצלחתי להוציא את המילה הזאת מהתחושות הקשות שהיא עוררה. בעיניי, 'מצעד השרמוטות' לא נוצר מתוך חלל ריק אלא בדיוק מתוך מה שיצרתי".

הרצון להשפיע על התודעה הישראלית הוא כנראה הכוח המניע של פנחס־כהן. בימים אלה הוציאה לאור את ספרה ה־12, "וחצי תאוותי בידו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד').

היום כבר לא בוער בה להיות האשה הפרובוקטיבית שמתגרה בקהל, אלא דווקא הרצון להיות זאת שמשנה את התפיסה הרווחת בנושאי תרבות.

"כשהתחלתי לכתוב על תרבות יהודית־ישראלית או על ארון הספרים היהודי אנשים לא הבינו על מה אני מדברת. היום כולם משתמשים במונחים האלה שיצרתי".

הכשרות של נתן זך

ארוכה ומפותלת היתה דרכה של פנחס־כהן אל ארון הספרים היהודי והישראלי. היא שייכת לדור שכיתת את רגליו כדי להוציא ספר שירה, ועד היום היא משרבטת טיוטות בכתב יד.

"בשנות ה־80 המחשב היה בחיתוליו, לא הכרנו את עולם הוצאות הספרים. לא ידעתי איפה נמצאת הוצאת עם עובד וודאי שלא ידעתי איך מגיעים לשם". היא נזכרת.

"ואז, רגע אחרי שחזרתי משליחות בארצות הברית, וכשאני נמצאת בהריון מתקדם, הבחנתי ב'קול קורא על שם ירוחם לוריא' המזמין משוררים לשלוח להוצאת הספרים את ספר השירה שלהם. ביום שחזרתי הביתה מחדר הלידה חיכתה לי בדואר הודעה שזכיתי".

המטרה היתה להפוך למשוררת מפורסמת?

"הסיטואציה אז היתה שונה. הוצאת ספר שירה היתה חורצת גורלות. היא קבעה אם אתה מסוגל להשתייך לשושלת המפוארת הזאת. כל מה שרציתי היה להוציא ספר שירה טוב. לא רציתי לכתוב שירה בינונית או מתנשאת, אלא רק לכתוב ספר שירה טוב".

כשרונה של פנחס־כהן לא נעלם מעיני איש, אבל הקליקה הסגורה של המשוררים בישראל התקשתה לקבל את המשוררת החדשה, שהיתה ממקימות היישוב ענתות מצפון לירושלים.

"יכולתי להיות כמו חברתי הטובה שמעולם לא כתבה שהיא מתגוררת בעפרה, אבל בחרתי בדרך אחרת, גם אם זה אומר שהייתי צריכה לשלם על כך מחיר יקר", היא נזכרת.

ענתות היא עוף מוזר בנוף ההתנחלויות. מבחינת תושבי המרכז היא מעבר לקו הירוק. מבחינת הירושלמים, יישוב קהילתי לאלה שמאסו בעיר.

"לא הגענו ליישוב מטעמים אידאולוגיים, אלא מטעמים כלכליים. סיבה נוספת היתה הרצון לחיות בקהילה מעורבת. לא רציתי שהבנות שלי יגדלו בבניין או באווירה שאינני אוהבת".

בשנות ה־70 ברח הציבור הישראלי מן הערים הצפופות. לרבים לא היה הבדל של ממש בין יישוב הנגב, הגליל או ההתנחלויות.

"אנחנו שייכים לדור אומלל שנלחם במלחמת יום הכיפורים ונולד כעשור לאחר סיום השואה", היא מסבירה. "מבחינתנו, החלום היה ליצור קהילה חדשה ומתוקנת יותר. עצוב לי שבעקבות החולשה של ההגמוניה נושא המגורים שלי עלה לדיון. ברבות השנים הבנתי שקשרים אישיים יכלו לנצח את האידאולוגיה".

הבעיה היתה שלא היו לה קשרים אישיים. "הנידוי המתין לי בכל פינה. אין לי ספק שהדירו אותי מטעמים לא ענייניים. בעיניהם, זה היה פסול שאגור בענתות ואכתוב בתל אביב. הרגשתי את זה על בשרי. לא הזמינו אותי למקומות ולא נתנו לי להתבטא ולומר את דעתי האמיתית בנושא".

זך. בירך | צילום: שאול גולן

המהפך אירע כשלפני עשור ומחצה קיבלה את ברכת הדרך של נתן זך, שפרסם מאמר משתפך ב"הד לחינוך": "חוה פנחס־כהן היא משוררת הסינתזה הגדולה של שירים ייחודיים דתיים ולא דתיים. חזונות ומראות. חיבוטי נפש ואהבה. בימים שבהם החלה השירה לרדת למדרגות קעקוע בגוף ונזמים באף", הוא תיאר.

פנחס־כהן נרגשת עד היום כשהיא מדברת על המאמר ששינה את חייה. "מצד אחד, אחרי כל העוול שהוא גרם לי זה היה המינימום שהוא יכול היה לעשות, אבל לפחות זה מראה על השינוי שהוא עבר", היא עוקצת.

"מצד שני, לקבל את האישור ממנו זה בהחלט דבר שעוזר לקדם את הקריירה. לאחר האישור ממנו הרגשתי שאני נמצאת במקום אחר. למזלי, גם כל אלה שהדירו אותי כבר לא נמצאים במעגל ההשפעה".

אל תקראו לי דתייה

אחרי שקיבלה את אישור הממסד החילוני היה עליה לקבל את אישור הממסד הדתי שדווקא קרא את התוכן, אך נחרד מהחופש היצירתי בעולם הדימויים הארוטי.

"יש רבנים או חברים דתיים שלי שהעיסוק במשיח הנוצרי והשימוש במילה 'שרמוטה' הבהילו אותם. אני מעריכה את דעתם, אבל כיוצרת, הגבולות הללו אינם קיימים מבחינתי. אני לא מסוגלת לכתוב בלי לשלב ארוטיקה".

זו היתה נקודת היציאה של פנחס־כהן מהעולם הדתי החונק. עם זאת היא מתעבת כל אמירה שתנסה להגדיר את אמונתה. הגדרות כמו "דתייה למחצה" שנדבקו אליה במשך השנים מוציאות אותה מדעתה.

"אלו הגדרות מטומטמות", היא מבהירה. "הן לא היו נכונות אז, והן ודאי אינן נכונות היום כשההגדרות לשאלה 'מיהו דתי' משתנות כל הזמן. אני לא צריכה לקבל אישור מאף אחד לשאלה אם אני דתייה, חילונית או מסורתית".

היא מעדיפה להביט על עצמה כמי שנמצאת במסע. "כמי שהגיעה ליפו בגיל שמונה למשפחה יוצאת בולגריה, ההגדרות המוחלטות האלה מוזרות מבחינתי", היא מודה.

"הקמתי עם בעלי בית יהודי־מסורתי ששונה לחלוטין מן הבית שבו גדלתי, שגם אותו קשה מאוד להגדיר. בשנים האחרונות ההגדרות שלי שוב השתנו, אבל אני מקווה שהפעם השינויים האלה לא יעניינו אף אחד מלבדי".

פנחס־כהן מתגוררת היום בלב ירושלים. כבר זמן רב שהיא אינה מתנחלת וגם אינה משתייכת לימין האידאולוגי הניצי, מה שאמור להקל עליה לאחוז בשני קצות המתרס.

"לא הפכתי להיות מתנחלת מטעמים מדיניים ולא עזבתי את ענתות מהשיקולים האלה. אני אדם פוליטי מאוד, אבל אין שום סיבה שישפטו אותי על פי עמדתי הפוליטית".

מי באמת משורר?

כשם שהיא מתנערת מהגדרות דתיות, הגדרות השירה דווקא מהותיות מאוד בעיניה, בעיקר בתקופה של שגשוג ספרי שירה. השנה, למשל, פורסמו 470 ספרי שירה בישראל.

"זה עניין מדאיג. נראה שהשירה הפכה לכרטיס הביקור של כל אדם כותב", היא תוקפת. "אם פעם היה מרכז שירה, והיו אנשי השוליים ששאפו להגיע לשם, היום השוליים השתלטו על המרכז. כל אחד רוצה להיזכר כמי שכתב ספר שירה".

רבים מכותבי השוליים מגיעים אליה כדי לקבל את ברכתה. "דעתי לא באמת מעניינת אותם, לכן אינני אומרת להם אותה", היא מבהירה.

"יש ספרים רבים שבהם אני מדפדפת שוב ושוב כדי למצוא שורה אחת טובה, ולא בהצלחה. לדעתי, כדאי שיתחילו לקרוא לפני שיכתבו את מה שהם מכנים שירה".

אבל זאת השירה שלהם.

"גם הם יודעים שהם אינם משוררים. כולם יודעים מיהו משורר. זאת תוצאה של המצב הנוכחי שבו אין ביקורת שירה, והביקורת היחידה מסתכמת בדמוקרטיה התרבותית שנמצאת בכפתור הלייק בפייסבוק. מעולם לא ראיתי מישהו שמשתמש בכפתור הדיסלייק".

ערב הקראה. "כל אחד רוצה להיזכר כמי שכתב ספר שירה" | צילום: שאטרסטוק

מה דעתך על טרנד הערס פואטיקה?

"זו אינה תופעה אמנותית אלא תופעה תקשורתית וחברתית. מרגיז לראות שאני מתייחסת בקפדנות לכל מילה ואיור בספר שלי, ואנשים אחרים מוציאים שירה כלאחר יד".

לא מתרגשת

לַשְׁתִּי אֶת הַבָּצֵק הַמְסָרֵב לִלְחִישׁוֹת וְנִכְנָע לְאֶגְרוֹפַי, לַשְׁתִּי בִּתְנוּעוֹת

מַעֲגָל מֵהַבֶּטֶן אֶל הָאֵינְסוֹף מַקְשִׁיבָה לְמִפְגַּשׁ הָאֲדָווֹת עִם

תְּנוּעָה מִשָּׁם אֶל הַבֶּטֶן וּבַחֲזָרָה פָּרַסְתִּי תַּפּוּחִים לְעוֹרְרוֹ

מִתַּרְדֵּמַת הָאַהֲבָה לְהַזְכִּירוֹ בֵּין הַתַּפּוּחִים בְּחֶבְיוֹן צִמּוּקִים

שָׁמָּה עוֹרַרְתִּיו לְהָסִיר הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְהָבִיאוֹ אֶל גַּנִּי אֶל פְּלָאַי

רִמּוֹנִים לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל וּלְהַנִּיחַ רֹאשׁוֹ עַל שַׁד יְמִינִי

(מתוך: "וחצי תאוותי בידו")

ספרי השירה של פנחס־כהן ממוקדי נושא. כל שיר קשור לרעהו, וכולם מקיימים דיאלוג זה עם זה. כזה הוא גם ספרה האחרון "וחצי תאוותי בידו".

גם התיאורים הגרפיים אינם נעדרים ממנו. עם זאת ניכר כי הפעם המוטיב המהורהר מודגש במיוחד. "כתבתי את הספר בתקופה קשה. הייתי עסוקה בטיפול באמי שהגיעה לגיל מבוגר, ולא פחות מכך בעצמי, לאחר תקופה רפואית לא פשוטה שעברתי". 

כתיבתה של פנחס־כהן מוקפדת. היא מפרסמת את ספריה בקצב יציב, מדי שנתיים או שלוש. היא אינה מתפשרת על שום שורה ויודעת בדיוק היכן מצויות שורות הנפץ בשירתה.

"חשוב לי לשמוע מהם הגבולות של אחרים, כי לי אין גבולות. בגיל 64 כבר איני מתרגשת מדבר".

היא מסרבת להרחיב על מצבה הרפואי שהדאיג אותה בזמן כתיבת הספר, אבל מרגישה כי לא נותר לה עוד זמן רב של יצירה איכותית.

"מלבד פרסום ספרי השירה אני מתרגמת ספרות זרה, מרצה בנושאי ספרות ושירה, כותבת דוקטורט, מעבירה סדנאות ומשתדלת להיות אמא וסבתא במשרה מלאה ככל האפשר.

"בימים אלה אני עובדת על נובלה ראשונה שתעסוק במסעות שעברו הוריי בדרכם לישראל. לפני זה אפרסם ספר שיהיו בו סיפורים קצרים שייקרא 'אני הגבר', ויעסוק בגבר הישראלי ובמאפייניו, שאינם דומים לשום גבר בעולם".

תיאור הגבר הישראלי גורם לה להיזכר עוד יותר ביוסי, בעלה המנוח, שנפטר לפני עשרים שנה ולא ראה בהצלחתה ובלידת נכדותיו.

"הוא חסר לי מאוד בהיבטים המשפחתיים, כאבא לארבע הבנות הנפלאות שלנו. כשיש סיטואציה משפחתית שצריך לטפל בה אני מרגישה שאני לבד. בהיבטים המקצועיים מעולם לא נסמכתי עליו, אבל ודאי שאני מתגעגעת".

בשבוע שעבר חזרה חוה פנחס־כהן מכנסי שירה באירופה. בשבוע האחרון כבר נכנסה לסדנת כתיבה שמיועדת להחזיר אותה לעשייה.

"הכתיבה אצלי תלויה בסיטואציה. יש פעמים שאני קובעת עתים לכתיבה, אך יש פעמים שאני כותבת בכל הזדמנות שיש לי, ובסוף עורכת הכל", היא מסבירה.

ארצי. המליץ | צילום: שאול גולן

בין פעילות לפעילות הספיקה לקרוא את המלצתו החמה של שלמה ארצי על ספרה החדש בטורו השבועי. "כשהצצתי בו נשביתי בקסמו", הוא כותב ומספר על השורה שעוסקת בכך ש'נערה עם ציצים גדולים בפרונט היא בעיה גדולה וצרות גדולות'. "מת על התיאורים הגמישים האלה. כפרה עליך, חוה".

אז אחרי ארבעים שנות יצירה, הנה, חדרת אל הקונצנזוס הישראלי.

"שמעתי על הכתבה כמעט במקרה והתרגשתי. מרגש אותי לראות את הפרויקט הזה של שלמה ארצי שמותח ביקורת על שירים או ספרים מנקודת מבטו המיוחדת. בעיניי, זה שווה לא פחות מכל ביקורת שירה אחרת, ובעיקר בתקופה הזאת שבה ביקורת השירה אינה קיימת". 

ייתכן כי ההמלצה הזאת היא שתוציא את חוה פנחס־כהן מן האפלה שהיתה שרויה בה בעת האחרונה אל המשך פורה של יצירה מהותית. היא ממשיכה לשמור על סדר יום פעיל ולהותיר את המנוחה לאחרים.

"המטרה שלי היא להמשיך בעשייה כל עוד אני יכולה. חשוב לי להיות דמות משמעותית בשירה הישראלית ולהמשיך את שושלת המשוררים המופלאים שכתבו לפניי. זו המטרה שמנחה אותי".