כל התפילות מגיעות לשמיים, השוני ביניהם הוא רק על פני האדמה והאופן בו בוחרים בני האדם להתכנס ולהתפלל. לרגל חגי תשרי מצאנו בראשון לציון שלושה מניינים מעניינים במיוחד, כל אחד מהם הוא חלקת אלוהים קטנה.

הרבה תמרה שיפרין ובתה ענבר. מניין שיוויוני | צילום: אבי מועלם

המניין הרפורמי

פרט מעניין שרבים מתושבי העיר אינם יודעים הוא שהקהילה הרפורמית בראשון לציון 'אחוות ישראל' נחשבת לאחת הוותיקות בישראל וקיימת כבר למעלה מ־40 שנה. למרות מרכזיותו של מניין זה בארץ, עדיין נחשב זרם זה, לצד הזרם הקונסרבטיבי, לחריג בנוף הדתי.

מי שמנצחת על הקהילה ביד רמה היא הרבה תמרה שיפרין, חזנית ובעלת ידע הלכתי שמנהיגה בכל השנה תפילות מיוחדות. "אני הרבה של הקהילה במשך ארבע השנים האחרונות. הקהילה שלנו בראשון לציון מונה כ־30 חברים, אבל פעם בחודש בקבלת השבת שאנו עורכים מגיעים כמאה אנשים. זו קבלת שבת מיוחדת שנערכת בבית העם, היא מלווה במוזיקה ובשירה של להקה", היא מסבירה.

"אנחנו מבקשים אצלנו שכל אחד יוכל למצוא לפחות מנגינה אחת שהוא מכיר מבית אבא ולכן אין אצלנו עדה אחת שהמנגינה שלה מובילה אלא מכל הזרמים והעדות יש לנו נציגות בסגנון התפילה".

כנהוג במניינים השוויוניים, אין ישיבה נפרדת. "במהלך החגים אצלנו יש את עניין המשפחתיות כי המשפחה יושבת יחדיו, נשים וגברים יחד ולא בהפרדה, זה מוסיף הרבה לתחושת הגיבוש. את התפילה אני מובילה כשליח ציבור ויחד איתי יש חזן גבר וככה יש נציגות לשני המינים בתפילה. אנחנו משלבים גם שירה ישראלית חדשה כמו טקסטים של יהודה עמיחי ולאה גולדברג. גם בעלת התקיעה בשופר היא אישה, במקרה זו הבת שלי, ענבר".

נקודה חיובית מוצאת הרבה שיפרין בקבלת הזרם בקרב תושבי העיר, "אני שמחה שההתנכלויות הולכות ופוחתות וכבר כמעט ואנו לא חווים הצקות. לפני שנה רצו להעביר אותנו לטובת הקמת גן דתי, אבל מאבק שניהלנו דחה את העניין הזה".

אגב, מי שמחפש דמות מוכרת במניין יוכל למצוא את שי איתן, נינו של יואל משה סלמון. "תפילת ראש השנה אורכת כשלוש שעות, בעוד שבבתי כנסת אחרים היא אורכת לכל הפחות ארבע שעות", אומרת הרבה. "ביום כיפור התפילה ארכה שעה אחת יותר מאשר בראש השנה".

ומה בדבר התשלום למקום? גם בתחום זה יש התייחסות לעניין המשפחתי או המגדרי. "יחיד משלם 500 שקל לשנה, משפחה 700. אבל יש הנחה לפנסיונרים ולחד־הוריות".

מניין העדה האתיופית

הרב קפיאלו בוגלה. תפילות לא קצרות | צילום: אבי מועלם

אחד הדברים היפים במניין של יוצאי הקהילה האתיופית היא התחושה שהמתפללים מקפידים על המנהגים העתיקים. הלבוש המסורתי שנלבש בימי החג והמנגינות המיוחדות זהים לאלה של אבותיהם באתיופיה.

מי שעומד בראש הקהילה הוא הרב קפיאלו בוגלה, המשמש כרב הקהילה האתיופית ברמת אליהו בחמש שנים האחרונות, "זו קהילה גדולה שמונה כ־3,000 איש שמתחלקים לשני מניינים במהלך השבת והחגים", הוא מסביר, "בסך הכל מגיעים לכל מניין למעלה מ־200 איש".

בית הכנסת שבראשו הוא עומד קיים חמש שנים והוקם אחרי צורך של הקהילה. "חלק מהמתפללים סיפרו לי שהם הרגישו זרים במניינים אחרים. היו סיפורים של מתפללים שהגיעו למניינים לא של בני העדה האתיופית ושם הם לא הרגישו שייכים, אמרו להם ללכת להביא כיסאות מהבית כי הם לא היו רשומים שם. הרגשנו פגועים וגם היו כאלה שיותר לא חזרו להתפלל בבית הכנסת ועד היום מרגישים לא נוח ללכת. בגלל זה, אחרי שהוקם בית הכנסת שלנו, אנחנו מראש לא כותבים שמות ולא שומרים מקומות כדי שלא יהיו כאלה שירגישו זרים או לא שייכים".

גם בחלק של הדרשות מקפידים על חיבור לוותיקי העדה שלא שולטים בשפה העברית, "התפילה אמנם נאמרת בשפת הקודש, אבל דברי התורה שלנו נאמרים באמהרית כדי שכולם יוכלו להבין", אומר הרב בוגלה. "גם המנגינות של התפילות אצלנו נלקחו מהתקופה שהתגוררנו באתיופיה, מנגינות שאנחנו זוכרים מהתקופה שהיינו קטנים. זה הדבר שמחבר את האנשים למסורת ולשורשים שלהם".

הרב מזמין גם את מי שאינו משתייך לעדה לבקר בבית הכנסת, "מי שיגיע אלינו לתפילות החג יוכל להתכבד במאכלים מסורתיים שנאכלים אחרי התפילה, מאכלים כמו 'דאבו' שזה בעצם הלחם האתיופי או ה'אינג'רה' המסורתית שלנו. אנחנו מצאנו את המקום שלנו, אבל מסתדרים עם אחרים. למשל יש לידנו בית כנסת של בני העדה הפרסית שלא תמיד יש להם מניין אז לפעמים מתפללים מהמניין שלנו משלימים להם מניין. אנחנו חיים בהרמוניה עם כולם".

ומה לגבי אורך התפילה ודמי חבר? "התפילות אצלנו לא קצרות. ביום כיפור אנחנו כל היום בבית הכנסת, בראש השנה התפילה התחילה בשעה שבע והסתיימה ב־12. בנוסף, אצלנו לא משלמים דמי חבר אלא משלמים על 'כיבוד' בחגים ובשבתות. הסכום הגבוה ביותר ששולם אצלנו היה לפני שנתיים, מישהו שילם אלף שקל עבור פתיחת ארון הקודש בברכת הפרנסה".

בית הכנסת הגדול

משה הילדסהיים. יותר מ־50 שנה בתפקיד | צילום: אבי מועלם

אין ספק שאת האווירה המיוחדת ביותר ניתן למצוא בבית הכנסת הגדול, ולו רק בשל הנוסטלגיה וההיסטוריה של המקום. בניית בית הכנסת הושלמה לפני קרוב ל־130 שנה והוא שימש את ראשוני המתיישבים בראשון לציון. מגיעים אליו דורות של מתפללים ומנהגים שהונהגו על ידי מנהיגי המושבה נשמרים עד היום. לאחרונה שופץ בית הכנסת וחודש, כך שלצד ההיסטוריה אפשר גם ליהנות מתנאים מודרניים.

מי שמוביל את בית הכנסת מדי שבת וחג הוא הגבאי משה הילדסהיים, שנמצא בתפקיד למעלה מ־51 שנים. הילדסהיים אמנם חצה את גיל ה־90 אך הוא נמרץ ורענן, זוכר בדיוק את כל תאריכי בר המצווה, או להבדיל ה'יארצייט', ומקפיד שאף אחד לא יישאר מקופח.

"אני בתפקיד יותר מ־50 שנה והגעתי אליו ממש במקרה" מספר הילדסהיים, "עליתי לארץ לפני כ־60 שנה והתיישבתי באשקלון, שם עבדתי כמורה. מי שהיה המפקח שלי בזמנו היה תושב ראשון לציון ואחד ממנהלי בית הכנסת. הוא שכנע אותי לבוא לראשון לציון ואמר לי שהוא שוקל לעזוב את התפקיד והיה רוצה שאני אחליף אותו. הסכמתי ומאז הכל היסטוריה".

כשהילדסהיים מדבר על בית הכנסת עיניו נוצצות, ניכר שזו אהבה שהפכה כבר לחלק משמעותי מחייו. "אני כל כך אוהב את האווירה של בית הכנסת שמתגברת במיוחד בתקופת החגים. יש כאן מנהגים שנקבעו עוד מימי הביל"ויים ואנחנו מקיימים עד היום. למשל בתחילת תפילת החג אנחנו פותחים בשיר הכבוד 'אנעים זמירות' שזה משהו שלא עושים בבתי כנסת אחרים. יש גם דברים ששינינו כמו שירת ידיד נפש ביום שישי, זה לא היה נהוג, אבל אמרתי שאם בבית הכנסת הגדול בירושלים אומרים אז גם אנחנו יכולים".

לדברי הילדסהיים, למרות החשיבות של בית הכנסת, הוא נאלץ לראות אותו הולך ומתרוקן, "כיום חלק גדול מהמתפללים הם מבוגרים ולכן הם נוסעים לילדים בחגים, זה לא כמו פעם שבאי בית הכנסת היו צעירים".

ועדיין, לראש השנה הגיעו כ־70 מתפללים. "זה עצוב אבל המצב אותו דבר בכל בתי הכנסת האשכנזיים בראשון לציון. ככה זה, הצעירים עזבו את העיר ולא נשאר מי שימלא את החלל. מי שבכל זאת מגיע אלינו באופן יוצא דופן הם דווקא ספרדים שרוצים להתפלל במניין האשכנזי".