איריס אינדיג - מתחברת לחיים 

כשהפכה לרכזת מחויבות אישית במקיף ג', הבחינה איריס אינדיג שתלמידים על הספקטרום האוטיסטי לא לוקחים חלק בפעילות ההתנדבותית והחליטה לעשות מעשה. 

איריס אינדיג. מתחברת לחיים | צילום: אבי מועלם

רבים מתלמידי ראשון לציון שלמדו במקיף ג' ואובחנו על הספקטרום האוטיסטי, חייבים את היכולת להשתלב בחברה לאיריס אינדיג (50), רכזת מעורבות התפתחות אישית וחברתית בבית הספר, שחרטה על דגלה להפוך אותם לשווים בין שווים למרות כל הדעות הקדומות.

"כל החיים שלי רציתי להיות מורה, מגיל קטן ידעתי שזה הייעוד שלי בחיים וששם אני רוצה להיות. אחרי החתונה שלי, בגיל 21 סיימתי את הלימודים והתחלתי ללמד במקיף ג' שהוא למעשה בית ספר התיכון שבו אני למדתי וזו בהחלט הייתה סגירת מעגל מרגשת. התחלתי ללמד מדע וטכנולוגיה וגם הגשתי לבגרויות".

השינוי הגיע לפני שמונה שנים כשאינדיג מונתה לתפקיד רכזת מחויבות אישית של בית הספר. "במסגרת זו יצאתי להשתלמות של משרד החינוך ושם קיבלתי כלים להפעיל את תלמידי בית הספר לטובת יוזמות התנדבויות שונות".

לדברי אינגיד, בבית הספר פועלות כיתות רגילות כמו בכל תיכון. "בנוסף יש לנו גם שילוב של תלמידים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי והם לומדים בכיתות קטנות יותר. מדובר בתלמידים מבריקים שלומדים בחינוך המיוחד אך כל זה נעשה בתחומי בית הספר".

אינדיג נחשפה לכך שתוכנית ההתנדבות המדוברת לא חלה על אותם תלמידים וחשבה שהמצב חייב להשתנות. "היה לי חבל שהם יפסידו את הזכות הזו, רציתי שגם הם יוכלו להשתלב בחברה, לא רק לימודית אלא חברתית, כי בדרך כלל דווקא הצד הזה קשה להם יותר".

אינדיג הפשילה שרוולים ורתמה את הצוות לנושא, "החלטנו לבנות מעגל שיח שבו נפגשים התלמידים מהכיתות השונות ויחד הם מעלים כל מיני נושאים אקטואליים ומדברים עליהם, ובנוסף יוצאים לפעולות חברתיות יחד. כשראיתי שיש גיבוש בין כל הכיתות, התחלנו לצאת יחד גם לפעולות התנדבויות וזה עבד מאוד יפה. אין לי ספק שזה קידם את התלמידים שנמצאים על הספקטרום כי הם נמצאים בפעילות כשווים בין שווים. כלומר, הם נמצאים בצד שמסייע ולא זה שמקבל סיוע. המיזם פעל מעולה ועשה להם כל כך טוב וקידם אותם", מספרת אינדיג בהתרגשות.

לסיכום היא אומרת: "אני תמיד מתייחסת לכל התלמידים שלי כשווים וכך אני רוצה שגם התלמידים שלי יהיו בכל מקום. חשוב לי להטמיע להם שאחרי 12 שנים במערכת החינוך, הם ייצאו עם ידיעה והבנה שאין אנשים טובים יותר מאחרים ומבחינתי תעודת הבגרות החברתית לא פחות חשובה מתעודת הבגרות הרגילה".

 האמא של מקיף ד' - מרים כהן

 כבר 25 שנה מנפצת מרים כהן, אם הבית של מקיף ד', את הסטיגמה שלפיה מדובר במקצוע לגברים בלבד. אף פעם לא חשבתי שזה כזה עניין גדול לתקן כיסא שבור, פשוט לוקחים מברגה ומתקנים".

הן. למדה תוך כדי תנועה | צילום: אבי מועלם

אם חשבתם שתפקיד 'אב הבית' המסורתי הוא מקצוע השייך רק לגברים, אם לשמע המילה 'שרת' אתם מדמיינים גבר עם פטיש ומסמר שמנסה לתקן כיסא סורר, כדאי שתחשבו שוב כי מרים כהן בת ה־62, אם לשלוש בנות וסבתא לעשרה נכדים, מנפצת מדי יום את הסטיגמה. גם כיום, ממרום גילה וניסיונה בתחום, ממשיכה כהן לשמש 'אם הבית' של מקיף ד' במלוא המרץ ובדרך גם בהחלט נחשבת לדמות אמהית עבור התלמידים.

"למקצוע אם הבית הגעתי לפני 25 שנה בתור עובדת ניקיון", היא נזכרת. "הייתי זו שדואגת בבוקר שיהיה כל מה שצריך, דאגתי לקפה לצוות ודאגתי שלא יהיה חסר כלום. המנהלת באותו הזמן מאוד אהבה אותי ואמרה לי שהיא רוצה שאני אהיה 'אב הבית' של בית הספר או בעצם 'אם בית'".

ואין לכהן כמובן שום הנחות. "במסגרת התפקיד שלי אני עושה הכל, שום דבר לא מחוץ לתחום. אני מתקנת שולחנות, כיסאות, עובדת עם אנשי מקצוע. הכל למדתי תוך כדי תנועה, אף פעם לא חשבתי שזה כזה עניין גדול לתקן כיסא שבור, פשוט לוקחים מברגה ומתקנים".

על הסטיגמות שלפיהן מדובר בתפקיד שמיועד לגברים היא אומרת, "בעלי המקצוע הרימו בהתחלה גבה כי הם רגילים לפגוש גברים במקצוע הזה, אבל אחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד כולם מכירים אותי ואני חושבת שאפילו מעריכים אותי יותר".

עבור כהן, התפקיד הוא לא רק טכני, יש לה המון אהבה עבור התלמידים ובמשך 25 שנות עבודה יש אלפי בוגרים שזוכרים אותה לטובה, "האהבה הגדולה שלי הם התלמידים. הם מגיעים אליי, יושבים איתי בחדר ומדברים. גידלתי דורות של תלמידים. אני עדיין בקשר עם חבר'ה שסיימו לפני 20 שנה. כשהם באיזור הם קופצים אליי לבית הספר, להגיד שלום, לשאול לשלומי ולהתעדכן.

"בכל יום העצמאות אני מתרגשת מחדש לראות את הבוגרים מגיעים לטקס כשהם על מדים", היא מוסיפה, "זה ממלא אותי בגאווה כי מבחינתי אני גם האמא של כולם".

ומה לגבי ההמשך? כהן מצהירה כי היא לא ממהרת לחשוב על פרישה, "אני לא מתכננת לפרוש מהתפקיד, פנסיה לא מעניינת אותי. ברוך השם יש לי כוח ואני מתכוונת להמשיך עם זה עד 120".

מארגן החתונות - ארז בן עמית

 ארז בן עמית, הרכז החברתי של הגימנסיה הריאלית, אולי לא יכול להתחתן בארץ עם בן זוגו, אבל זה לא מנע ממנו ומתלמידיו לארגן חתונה מרגשת במיוחד ל־16 זוגות ניצולי שואה.

בן עמית. "כל מה שאנחנו עושים משתלם" | צילום: אבי מועלם

את התמונה המרגשת ביותר שתלמידי הגימנסיה הריאלית ינצרו בלבם הם חייבים לרכז החינוך החברתי ארז בן עמית, שהפיק חתונה לניצולי שואה ולא הותיר אף עין יבשה

"נולדתי וגדלתי בנס ציונה ותמיד ידעתי שאני ארצה לעסוק בעבודה שאפשר להשפיע בה ולעשות דברים אחרת. ככה בגיל 24 הפכתי להיות מורה אחרי לימודי הוראה. לפני תשע שנים הגעתי לגימנסיה הריאלית כמורה לאנגלית ומחנך וכעבור שנתיים הציעו לי לשמש כרכז חינוך חברתי. הרגשתי שבתפקיד כזה יש לי הזדמנות לא רק ללמד חומר לימודי אלא גם להפוך את התלמידים לאנשים טובים יותר". 

הרעיון לחתונה המרגשת עלה לדבריו די במקרה, "בכל יום שואה מגיעים אלינו ניצולי שואה ומספרים את סיפורם האישי. באחת הפעמים הגיע זוג שסיפר את הסיפור שלו וציין שבגלל המלחמה מעולם לא נערכה להם חתונה מסודרת. אחת התלמידות שלי התחברה מאוד לסיפור והציעה שנערוך להם את החתונה שאף פעם לא היתה להם". 

בן עמית יצר קשר עם 'אחוזת ראשונים' וגילה שיש עוד זוגות עם סיפור דומה. "החלטנו להרים את הכפפה ויחד עם בית הספר ארגנו חתונה ל־16 זוגות ניצולי שואה. זה היה אירוע מאוד מרגש לכל הנוכחים". 

בן עמית ארגן אמנם חתונה ל־16 זוגות, אך הוא עצמו לא יכול להינשא בארץ לבן זוגו. לפני כארבע שנים וחצי נסעו בני הזוג לתאילנד כדי להביא לעולם ילד משותף. בשל בעיות בירוקרטיות, השניים התקשו להוציא דרכון לתינוק ולהביאו לארץ, סיפור שעליו דווח בהרחבה

"בוקר אחד קמתי וראיתי את תמונת הכיתה שלי עם שלט שהם רוצים אותנו חזרה בבית וזה היה מאוד מרגש, כי זה הראה לי שכל מה שאנחנו עושים בצורה ישירה או עקיפה בסוף משתלם, שהתלמידים אכן יודעים לקבל את כולם, את האחר. לראות אותם תומכים במישהו שונה מהם ויוזמים משהו חברתי אומר שהצלחנו לעשות משהו".

 יותר נשים בהייטק - מיטל דומב

כתלמידה, מיטל דומב בחרה במגמת הרובוטיקה, שבה למדו תלמידים בנים, והוכיחה שהיא לא פחות טובה. את הידע שלה היא מנחילה לתלמידות שלה, בתקווה לראות יותר נשים בהייטק.

דומב. רובוטית שרוקדת את המקרנה | צילום: אבי מועלם

עם ידע רב ורזומה עשיר, מיטל דומב היתה יכולה היום לשבת במשרד יוקרתי כשהיא מובילה חברת הייטק משגשגת ועתירת ממון. אלא שדומב (31) החליטה להגשים את וחלומה ולהכשיר תלמידים בתחום שהיא כה אוהבת - רובוטיקה - וכבר הספיקה להוביל אותם לקטוף תארים ולהביא הרבה כבוד לעיר.

"אחרי הרבה שנים שהייתי שחיינית הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בשל פציעה בגב", היא נזכרת בימים שבהם היא היתה תלמידה. "וכך התגלגלתי לעולם הרובוטיקה שקסם לי מאוד. מדובר במגמה שהיתה בתוך בית ספר 'שרת' בחולון וגיליתי שהעולם הזה נשלט על ידי גברים. החלטתי שאני רוצה ללכת על זה, אבל גם העובדה שהתמודדתי מול נערים שחשבו שהם טובים יותר נתנה לי מוטיבציה.

"נשארתי המון שעות אחרי הלימודים והשקעתי בזה כדי להוכיח לכולם שאני לא פחות טובה", היא מספרת. "בכיתה י"ב נסעתי לאליפות העולם ביפן עם רובוטית בשם 'דייזי' שהקטע שלה היה שהיא רוקדת את ריקוד המקרנה. מדובר ברובוטית עם מספר גדול של מנועים ולא היה קל לגרום לזה שהכל יעבוד, אבל ברגע האמת זה הצליח".

לאחר מכן זכתה דומב גם באליפות העולם בארה"ב וכשהתגייסה לצה"ל זה היה רק טבעי שתלך לשרת ביחידה שעוסקת בפיתוח רובוטים. "לאחר השירות קיבלתי החלטה שאני אעביר את האהבה שלי לתלמידים. בגיל 21 הגעתי לבית הספר ע"ש רון ורדי כדי ללמד שם את התלמידים ואני שמחה שהם אוהבים את זה. התלמידים שלי יצרו רובוטים מפותחים שמדמים מצבי חלל, רובוטים שעושים קסמים ועוד דברים מורכבים. לשמחתי בארבע השנים האחרונות הצלחנו להביא שלוש אליפויות עולם ברובוטיקה לבית הספר ולעיר".

דומב אומרת שהיא אופטימית לגבי דור העתיד. "מה שמעניין אותי יותר מפיתוח רובוטים זה פיתוח התלמידים. לראות אותם גדלים ומצליחים ביחידות מובחרות בצבא ואחר כך בשוק הפרטי, ולשמחתי זה קורה. נבנה לנו דור כזה של תלמידים שהם מוצלחים לא פחות מהמורים עצמם".

לתת מכל הלב - קרן אלהרר

מנהלת התנדבות רשותית קרן אלהרר מובילה למעלה מ־640 פרויקטים התנדבותיים בעיר. "בעבודה שלי אחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משתיים".

אלהרר. "תמיד אפשר לסייע" | צילום: אבי מועלם

אם יש מישהו שיכול להיות מועמד לשבור את שיא גינס במספר הפרויקטים ההתנדבותיים שהוא מג'נגל ביניהם במקביל, אין ספק שקרן אלהרר (43), מנהלת התנדבות רשותית, היא מתמודדת ראויה עם מספר שיא של למעלה מ־640 תוכניות התנדבות שונות שהיא מובילה. "לאורך כל תקופת הנערות שלי ידעתי שאעסוק בהדרכה וחינוך. בצבא הייתי קצינת מבצעים ואחרי השירות חיפשתי את דרכי המקצועית והלכתי ללמוד חינוך בלתי פורמלי. במשך 16 שנה פעלתי בחברה למתנ"סים בתור מנהלת יחידות נוער בערים שונות כמו אור יהודה ובאר יעקב.

"לראשון לציון הגעתי די במקרה אחרי שמשפחתי ואני חזרנו לפני 3 שנים מטיול מסביב לעולם", היא מסבירה. "התחלתי לחפש עבודה. אמרתי לעצמי שאלך לכל תפקיד שנמצא קרוב אליי ברצון. הגשתי מועמדת לתפקיד המדובר בראשון לציון והתקבלתי".

לדבריה, התפקיד הזה ממלא אותה סיפוק וגאווה. "היום אני יכולה לומר ללא ספק שזה תפקיד חיי. לילדים שלי אני אומרת שאני מחברת בין אנשים ותמיד יוצאים מזה דברים מדהימים. בעבודה שלי אחת ועוד אחת שווה הרבה יותר משתיים".

אלהרר מפעילה 21 רכזי מעורבות חברתיים שפועלים להנחיל את תחושת ההתחברות לקהילה בקרב אלפי תלמידים. "אנחנו יודעים לזהות אצל כל ילד מה הדברים שיעניינו אותו הכי הרבה ואיפה הוא ירגיש משמעות ויתרום לחברה, ואז מתאימים אותו לעמותה או הארגון הרלוונטי".

כאמור, אלהרר מובילה מאות פרויקטים. "יש הרבה פרויקטים שבדמי אבל זכורים לי שניים - 'תאפה לי חג' שהוא פרויקט עירוני שנועד להודות לאנשים שפחות יוצא לנו להוקיר להם תודה. הפרויקט גייס את התלמידים והמשפחות שלהם, הם אפו עוגות וחילקו לאנשים שלא תמיד זוכים להערכה ביומיום וביניהם נהגי אוטובוס, עובדי הניקיון ועובדי בית הספר.

"פרויקט שני שאני מאוד גאה בו נקרא תוכנית 'חיבורים', ובו לוקחים את תלמידי החינוך המיוחד ומחברים אותם לחיילי בסיס חיל הים באשדוד. הם נפגשים פעם בחודש בראשון לציון ויוצאים להתנדב יחד לטובת אוכלוסיות בעיר".

מהטלוויזיה לכיתה - הילה רון 

 הילה רון עשתה קריירה בטלוויזיה אבל כשחיפשה עבודה עם נשמה, היא הגיעה ל'רביבים' ונתנה משמעות חדשה ומרגשת למושג 'אח גדול'.

רון. "פרויקטים שכולם נתינה" | צילום: אבי מועלם

הילה רון, 36, נשואה ואמא לשלושה, רכזת מעורבות חברתית במקיף ז' - 'רביבים'. כשהילה רון היתה צעירה יותר, היא בכלל חשבה על קריירה בתחום התקשורת ואף התברגה למקומות הנחשקים ביותר בתעשייה. למרות זאת, כך היא מספרת, משהו בה היה לא שלם, "חיפשתי את מה שימלא לי את הנשמה". לדבריה, היא מצאה את מה שחיפשה בהוראה.

"נולדתי וגדלתי בראשון לציון כך שמרכז חיי מאז ומתמיד היה בעיר. התחלתי לעבוד בטלוויזיה ברכש של קשת ואפילו הייתי בעונה הראשונה של 'האח הגדול', אבל הרגשתי שזה לא זה ושחסר לי משהו, היתה חסרה לי הנשמה. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי והחלטתי לעשות הסבה להוראה וכבר הנחתי שמשם אתגלגל".

לפני שבע שנים הגיעה רון לבית ספר 'רביבים', "ומאז באמת הכל פשוט קורה מעצמו והנשמה שחיפשתי נמצאה בגדול. התחלתי בתור מורה מקצועית לאנגלית ואחרי שנתיים קיבלתי כיתה משלי, כשבין לבין יצאתי לחופשות לידה, אבל הדברים הגדולים והמשפיעים מבחינתי היו כשהפכתי לרכזת מעורבות חברתית".

העבודה כרכזת חברתית נחשבת מבחינת רון לתחום שבו אפשר לסייע לאחרים אך גם לחנך את הדור הבא לנתינה. "הפרויקט הראשון היה לאחר שיצרו איתי קשר מהעירייה וסיפרו לי על משפחה שמתגוררת ליד בית הספר. אמרו לי שיש שלושה ילדים קטנים, האבא מאוד חולה והאם צריכה עזרה, לא ב'בייביסיטר' אלא מהמקום של ליווי ואחריות, שיהיו תלמידים שישמשו להם כמו אח גדול.

"האם באה לבית הספר וסיפרה לנו על הצרכים שלה", מוסיפה רון, "ובסופו של דבר נבחרו תשעה תלמידים מכיתות י"א ו־י"ב שהחלו להיפגש עם שלושת הילדים. הדבר היפה שכל ילד בחר שלושה תלמידים שיהיו ה'אחים הגדולים' שלו ומאז הם מלווים אותם".

למרבה הצער, אב המשפחה נפטר לפני כחצי שנה. "מאז הקשר בין הילדים לתלמידים הפך לחזק עוד יותר, הם אחים גדולים שלהם על כל המשתמע מזה".

פרויקט נוסף, שאותו מגדירה רון "הבייבי הכי גדול שלי" נקרא 'פופ־אפ'. "הרגשנו שיש צורך לתגבר ולעזור לחבר'ה מהחטיבה על ידי תלמידים גדולים יותר שיכולים לסייע, זאת לנוכח העלות הכספית הגדולה שלא מאפשרת לכולם לקחת שיעורים פרטיים. ואכן, תלמידי התיכון נותנים שיעורים פרטיים לתלמידי כיתות ז'-ט' לפני מבחנים גדולים ועל הפרויקט הזה גם זכינו בפרסים עירוניים. כמו כן, יש לנו את מיזם 'צימאון לחיבוק' שבו תלמידים יוצאים לדרום תל אביב ומשמשים חונכים עבור ילדי העובדים הזרים ששוהים במה שמכונה 'מחסני ילדים', זה פרויקט שכולו נתינה ובעיניי הופך את התלמידים שלנו לאנשים ואזרחים טובים יותר".