האם והבת הגיעו אליי יחד. "ישראלה לא רוצה להתגייס", אמרה לי האם בכעס, ופתחה בנאום על "כמה חשוב לשרת בצבא".

תסבירי, ביקשתי.

"אבא שלה ואני בטוחים שזה יבגר ויחשל אותה, ויכין אותה לחיים. לכן אין מה לעשות, היא חייבת להתגייס ולשרת", אמרה האם.

הדברים היו ברורים ונאמרו בקול, אבל רק אני שמעתי והבנתי אותם. ישראלה תקעה עיניים בארון הספרים הגדול שלי ולא אמרה מילה.

המחשה: shutterstock

ביקשתי מהאם לצאת ולהשאיר אותנו לשיחה בארבע עיניים. היא קמה ויצאה מהחדר תוך שניות. משהו בתנופת העזיבה שידר לי, 'קחי אותה, היא שלך. באהבה'.

נותרתי עם ישראלה (שם בדוי). היא היתה שקטה מאוד והמשיכה להתרכז בספרים. אבל  פתאום ראיתי בעיניה דמעות. אט אט התגבש לו בכי מתייפח. הרגשתי שישראלה זקוקה לזמן שלה לבכות.

לאחר שנרגעה סיפרה לי שכבר שנים היא מתקשה להתמודד עם מטלות, מסגרות, לימודים ועבודה. לכל מקום היא מאחרת ובכל מקום לא מרוצים מרמת התפקוד שלה.

הזוגיות שיש לה עם בן גילה כמעט הסתיימה בגלל איחורים אין סופיים לפגישות, וגם החברות כועסות עליה ולא רוצות לדבר איתה. עם בני המשפחה המורחבת היא בנתק כי לא הגיעה לחגיגות היומולדת המשפחתיות.

"אני הולכת למקום אחד ומגיעה למקום אחר, כאילו יש לי נתק בין מה שאני מתחילה לעשות, למה שאני עושה אחר כך בפועל", ניסתה ישראלה להסביר. "מאז שאני זוכרת את עצמי, אני לא מסוגלת להגיע לשום מקום בזמן. כל איחור שלי עומד בממוצע על שלוש שעות".

לאורך השנים נתנו ההורים לישראלה הרגשה שהיא מאכזבת אותם. הם היו משוכנעים שהפתרון עבורה הוא הצבא, כי "המשמעת הנוקשה תעשה ממנה בנאדם", כהגדרתם.

ישראלה הבינה שיש לה בעיה קשה יותר ומהותית יותר, אבל לא הצליחה להסביר אותה.  

גם אני הבנתי שזה לא פינוק או זלזול, ומדובר במקרה מורכב הרבה יותר.

היה לי ברור שמה שמוביל באזרחות לפיטורים או למריבה חברית, עלול להיגמר בצבא במשפט, בעונשי ריתוק ואפילו בכלא צבאי.

שלחתי את ישראלה לאבחון. התוצאות לא איחרו לבוא והצביעו באופן חד משמעי על בעיה נוירולוגית חמורה.

כשישבתי מול האם והסברתי לה את התוצאות העגומות, היא התבוננה בנקודה לא ברורה בחדר ועיניה התמלאו בדמעות. "לא ידעתי, לא חשבתי", היא אמרה, "הייתי בטוחה שהיא מפונקת".

התהליך שעברה האם היה כרוך בהתמודדות עם ההלם והאובדן. בהמשך הגיעה ההכחשה ואז רגשות האשם. אחרי העצב באה ההשלמה, ואיתה  התארגנות לקראת מציאות חיים חדשה.

זוהי רכבת הרים של רגשות קשים, אבל בסופה יש תקווה.

בתום התהליך, לאחר האבחון ושיחות טיפוליות, ישראלה שוחררה מהצבא. כיום היא עובדת במסגרת נתמכת עם סיוע נפשי של גורמי מקצוע.

לעיתים, כהורים, אנחנו מזהים בעיה לאורך שנים, אבל בוחרים להדחיק אותה, להתעלם ממנה, או לא לקרוא לה בשם לא נכון.

התקווה ש"הצבא יסדר הכל" מופרכת. יש בעיות שצריך לזהות אותן ולטפל בהן הרבה לפני הגיוס.

מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת. מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל.

052-3388957