אורה ויעקב שוורץ. "להנציח את זכר הבן שלנו עם ערך מיוחד" | צילום אבי מועלם   

מי שהזדמן לאחרונה לבית ספר 'רננים' בראשון לציון, ודאי לא הבין מה עושים שם פריטים ישנים רבים מימי קום המדינה, רבים מהם מזכירים נשכחות ומעוררים נוסטלגיה בקרב מי שנולד וגדל בעיר. בין הפריטים המגוונים ניתן למצוא כלי אוכל, פרטי לבוש ועוד אביזרים שליוו את ילדותם של הסבים והסבתות של התלמידים. מתברר שכל אלה הם חלק מפעילות נמרצת להקמת מוזיאון לתולדות העיר בתחומי בית הספר.

מי שעומד מאחורי הקמתו הם יעקב (77) ואורה (73) שוורץ, זוג מחנכים ותיק בעיר, שחיפשו דרך מיוחדת להנציח את בנם, גיל, שנפטר לפני חצי שנה ממחלת הסרטן בגיל 50. "זו הדרך שלנו להנציח את זכרו של הבן שלנו עם ערך מיוחד", מספרים השניים השבוע.

"הגאווה של המשפחה"

לפני חצי שנה, לאחר פטירתו של גיל, בנם האהוב של יעקב ואורה, פתחו בני משפחתו את הצוואה שאותה הוא השאיר וביקש שיקראו לאחר מותו. הצוואה היתה עמוסה בפרטים כיצד הוא רוצה שיתנהלו לאחר מותו, וכללה פעולות שידגישו את השמחה של החיים. הבקשה, כך חושבים ההורים, נבעה מרצונו של הבן שכל אוהביו ימשיכו בחייהם ולא יתאבלו עליו.

באמצעות המוזיאון המיוחד שעל הקמתו הם שוקדים בימים אלה, מקווים ההורים לחשוף את תלמידי 'רננים' ואת המבקרים במוסד החינוכי לעברה של ראשון לציון וגם לעורר אותם לשמוע סיפורים על בנם האהוב

"גיל היה ילד באמת יוצא דופן, מאוד חכם, תמיד בלט בכל מקום. ספרי הזכרונות שלו מהתיכון מלאים בשבחים", מספרת אורה. "בשירות הצבאי הוא עבר את מסלול תלפיות וסיים אותו בהצטיינות. לאחר מכן הוא הוצב ביחידת מודיעין ואפילו קיבל את פרס ראש אמ"ן על הפיתוחים שלו. בתום השירות הצבאי שלו הוא החל לעבוד בתחום ההייטק ואפילו פיתח שני סטארטאפים שמאוד הצליחו, באמת אפשר לומר שהוא היה הגאווה של כל המשפחה". 

"האופי שלו היה מאוד נדיב, הוא היה מעוניין לסייע ולעזור לכל מי שרק אפשר, דמות לחיקוי", מוסיף האב יעקב. "כל מי שאי־פעם רק הייתה לו נגיעה איתו לא מפסיק להלל אותו. במהלך השבעה הגיעו לכאן אנשים שלא הכרנו וסיפרו עליו סיפורים שלא ידענו עליהם".

צוואה: לחגוג את החיים

לפני כארבע שנים אובחן גיל כחולה בסרטן הקיבה. "היו לו כאבי בטן והרופאים חשבו בהתחלה שזה חיידק הליקובקטור ונתנו לו כל הזמן עוד ועוד אנטיביוטיקה, אבל הוא התעקש שהוא מרגיש שזה משהו אחר", משחזר האב. "בבית החולים עשו לו בסוף בדיקת גסטרו שבמהלכה התגלה הגידול. גיל נותח ומאז היה תחת השגחה ובטיפולים כדי לראות שהכל נקי והוא באמת הרגיש טוב, טס לחו"ל והתנהל כרגיל. בשנה האחרונה הוא התחיל שוב להרגיש לא טוב וכשחזר לבית החולים התברר שהסרטן חזר ושלח גרורות למקומות נוספים".

גיל שוורץ. לחגוג את החיים | צילום אבי מועלם

"הסבל שלו היה מוחשי ונראה לעין", מוסיפה אורה. "זו היתה תקופה מייסרת מאוד עבורנו. אין דבר אכזרי וקשה יותר מהורה שנאלץ להתמודד עם סבל של הבן שלו ובמיוחד הידיעה שהוא אינו יכול לעזור לו. בימים האחרונים של חייו גיל דיבר איתנו על כך שהוא לא רוצה שנתאבל, הוא ביקש מאיתנו להמשיך להיות שמחים ולחיות כמו שהוא אהב, אבל אחרי שהוא נפטר והצוואה שלו נחשפה גילינו שהיו לו דרישות חד־משמעיות. כך למשל, הוא ביקש שנעשה מסיבה מאוד גדולה עם כל החברים שלו ושנשמח. לי זה היה מאוד קשה לקיים דברים שהוא ביקש אבל למדתי לחיות עם זה. הוא היה מיוחד במשך כל חייו וכך גם במותו".

לספר את ההיסטוריה

לאחרונה, לאחר חשיבה משותפת, החליטו ההורים כי הדרך הטובה ביותר להנציח את בנם היא באמצעות ההיסטוריה של מדינת ישראל וראשון לציון, תחום שבו יעקב מתמחה והנחיל אותו לגיל. "הרעיון של המוזיאון מסתובב לי בראש כבר כמה שנים והחלטתי שהאסון הפרטי שקרה לי יכול להיות סיבה טובה להגשמתו", מסביר יעקב.

"אני מתנדב בבית ספר 'רננים' בקריית ראשון ומלמד שם מדי פעם כיתות בנושאים שונים ולכן אני יודע מה מעניין את התלמידים ואיך אפשר לשלב בתוך חומר לימודי רלוונטי גם דברים מסקרנים. יום אחד נקראתי להחליף מורה בכיתה א' והחלטתי ללמד את הילדים שיר שכתבתי לנכדים שלי. בתוך השיר שזרתי אירועים שקשורים להיסטוריה של ראשון לציון. חשבתי שזה רעיון להקים מעין מוזיאון בתוך בית הספר, שבו יהיו חפצים שקשורים להיסטוריה של עם ישראל ושל העיר". 

המוזיאון נקרא 'כך היינו' והוא מכיל עשרות פריטים מההווי של העיר לאורך שנותיה. "כך לדוגמה, בראשון לציון היתה דמות מאוד מוכרת של מוכר גרעינים בשם משה דודו", מספר יעקב. "היום הילדים רגילים שהכל מגיע בשקיות ארוזות, אבל אז ילדים היו מביאים עיתון ומשה דודו היה מכין מהנייר גביע וממלא אותו בגרעינים. בתערוכה שאנחנו מקימים יהיו את אותם גביעים שהוא מכר בהם. הסיפור של משה דודו מוכר לכל תושב ותיק ועכשיו גם הילדים של בית הספר ישמעו על כך

אורה ויעקב שוורץ. מוזיאון יוצא דופן | אבי מועלם

"חשבתי שדרך הקמת המקום אני אוכל להנציח את זכרו של גיל וכך גם אנשים יגיעו ליהנות מהמיצגים וגם אוכל לספר על הבן שלי", מוסיף יעקב. "גיל היה הבן הבכור שלי. הוא מאוד אהב חפצים ישנים ולשמוע סיפורים על תולדות העיר כשהיה קטן וכעת אני רוצה שגם ילדים אחרים ישמחו וייהנו מכל זה בדיוק כפי שגיל היה כשהוא היה בגילם".

"זה לא משהו שעושים ביום אחד", מסכמת אורה, "החפצים מועברים לבית הספר בהדרגה ואני מקווה שכבר בקרוב נוכל לפתוח אותו לפעילות עבור תלמידי בית הספר ותושבי העיר ולזכרו של גיל".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו