השבוע העברתי הרצאה מול גוף מסויים. במהלך ההרצאה העליתי סיפור אישי שלי.

לפני כמה שנים באה לארץ אחת מלהקות הרוק הטובות שהיו בעולם. הם נתנו הופעה מדהימה, מלאת אנרגיה. הזמר רץ וקיפץ ורקד ושר במלוא המרץ. הקהל השתלהב, שר את מילות השירים, רקד ושאג לכל פנייה של הזמר כשהזכיר את תל אביב או ירושלים. היתה הופעה מעולה!

בדרך החוצה מההופעה שמעתי שיחה של קבוצת בנות שטענה שהזמר פשוט היה פאתטי. "בן כמה הוא חושב שהוא?", שאלה אחת "מה, הוא חושב שהוא בן 20?", הוסיפה אחרת. וכולן סיכמו - "פשוט פאתטי".

צילום: shutterstock

הרבה זמן הסתובבתי עם תחושת מועקה. אני זוכרת שגם אני פעם הייתי מביטה בעין עקומה על בחורות מלאות עם בקיני, או אשה בגיל גבורות שלבושה כמו אחרונת הפאשניסטיות בניו יורק או גבר בן 70 שמתאמן על השירירים שלו במכון כושר. "מה עובר להם בראש?", הייתי חושבת לעצמי אז.

בהרצאה טענה אחת הנשים שאכן יש נשים שמאפשרות לעצמן להתלבש לא באופן שתואם את גילן. ביקשתי לדעת למה הכוונה. קיבלתי הסבר מפורט שאשה בת 70 לא יכולה ללבוש חצאית מעל הברך כי הברכיים שלה כבר לא יפות. הוסבר לי שגבר מבוגר לא יכול ללבוש גופייה כי כבר איננו שרירי. עוד הוסבר לי שאשה מבוגרת לא יכולה להתאפר כאילו היא בת 16. וגבר זקן לא יכול לרקוד כי זה מגוחך נורא. ואת כל זה אמרו אנשים בגיל המבוגר.

מאז שאני מפתחת ומקדמת את השיח הרגשי בגיל השלישי אני מגלה שאם יש מילה שצריך להכחיד, בטח במונחי גיל, היא המילה "פאתטי". החיים האלה, החיים האלה שאנחנו חיים כל יום. שאנחנו גדלים איתם ובתוכם, החיים האלה - אין בהם איסורים על רגשות.

כשאני נפגשת עם אנשים - כל מחשבה שלהם או רגש, רצון או חלום - לגיטימיים. איסור חברתי, טאבו או כל דבר אחר שאנחנו אוסרים על עצמנו הוא קרקע פורייה לחיים צרי אופק, בלתי מסופקים בעליל אשר חותמים את הנתיב למקובעות.

יכול להיות שמה שמתאים לאחד איננו מתאים לאחר. ייתכן ואשה אחת מרגישה מאוד נוח ללבוש מיני בגיל 78 וגם אם זה לא משהו שאני הייתי עושה, עדיין אף אחד לא נתן בידי את הסמכות לקבוע מה ראוי עבורה ומה לא.

גבר שמחליט לעשות השתלת שיער כי הקרחת שלו מתסכלת אותו והוא רואה את עצמו במראה ומרגיש רע - איננו פאתטי, הוא פשוט בחר לטפל בעצמו ולהיות במקום שטוב לו בחייו.

כשבן אדם מבוגר מחובר לאני שלו, כשהוא קשוב אל רצונותיו, צרכיו ויכולותיו - הוא לחלוטין איננו פאתטי. הוא חד משמעית מודע לעצמו וממצה את החיים שלו על פי תפיסתו - ואין דבר נפלא מזה!

באותה הרצאה נפתחה הלגיטימציה לחשוב קצת אחרת. לא להיות שיפוטיים כלפי אחרים ולאפשר לכל אדם להיות חופשי ברצונותיו ומעשיו - בכל גיל!

האם יש "סרגל גיל" שבו רשום מה מותר למי, עד איזה גיל ומתי כבר לא? אני לא מכירה כזה.

מאז אותו מקרה בהופעה אני נזהרת כפליים במחשבות שלי. אני מאפשרת לעצמי לסכם שייתכן ואני הייתי בוחרת אחרת ממה שרואות עיני - אבל פאתטי? ממש לא. אני פתאטית כשאני חושבת כך על אחרים.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו