קוקה ולולו גרינברג. 70 שנה יחד | צילום קובי קואנקס

כשהיא מביטה לו בעיניים היא רואה הכל. את הכאב, את השמחה, את מה שרוצים לשכוח ואת מה שמתעקשים לזכור. היא יודעת בדיוק, כאילו הם אחד. "זה תמיד בא ביחד, אנחנו והמדינה, רק שהיא מתפתחת, לא בהכרח לטובה, ואנחנו מזדקנים", אומר לולו גרינברג (88) ומביט בהערצה אל קוקה (87), רעייתו מזה 70 שנה

"אז מי נראה יותר טוב?", שואל אותי לולו, "אנחנו או המדינה?" וקוקה עונה, "גם לנו וגם לה יש קמטים. גם היא קברה את בניה, וגם אנחנו קברנו בן".

בימים אלה הם חגגו 70 שנות נישואין, באירוע שקוקה התעקשה על קיומו, "כי זה לא מובן מאליו. רציתי שנציין את הדרך שעברנו יחד". 

לחדר האירועים של 'עד 120', שבו הם מתגוררים, הגיעו בני משפחה וחברים. "כולם שאלו אותנו, 'איך עשיתם את זה?'", אומרת קוקה, "והתשובה היא: פשוט חיים יחד בסבלנות ובהבנה. זה משהו שכבר לא יודעים לעשות היום, לא בזוגיות ולא אחד כלפי השני. אם אנשים היו מכבדים זה את זה גם המדינה שלנו היתה נראית אחרת".

"זה מתחיל מהדברים הקטנים", אומר לולו, "מהדיבור המזלזל, מחוסר הסבלנות, מחוסר הכבוד. בגלל זה אנשים מתגרשים והופכים לאויבים. קל לקלל, לזלזל ולהטיח בלי חשבון".

אתה מתכוון לשיח המתלהם ברשת?

לולו: "אין לי מחשב. אנחנו כבר פספסנו את הרכבת הטכנולוגית, אבל אני מבין שהכלי הזה, לצד היתרונות שבו, יוצר לא מעט בעיות. פעם הכל היה פשוט ומכבד יותר. פעם היה כאן טוב".

זר כלה מצמר גפן

הם נולדו ברומניה במשפחות ציוניות אידיאליסטיות וחלמו להגיע לארץ ישראל. "כשנפגשנו אני הייתי בת 15 ולולו בן 16", אומרת קוקה. "הקשר בינינו התחיל כחברות והפך לסיפור אהבה. הכרנו בהכשרה לקראת העלייה לארץ".

יום חתונתם. זר כלה מצמר דפן | צילום מהאלבום המשפחתי


לולו: "האונייה שבה הפלגנו הורחקה מחופי הארץ בידי הבריטים והגענו לחוות ההכשרה בקפריסין. קוקה היתה נערה יפה. היו לה צמות ארוכות וחיוך שובה לב. היא היתה בחורה מאוד יצירתית, תוססת ומלאת חיים".

התאהבת?

"אפשר שלא? היא היתה מסמר החבורה, אהבה ליצור ורקמה מפות מחוטים של המזרנים שעליהם ישנו".

קוקה: "הקשר בינינו התהדק. רצינו כל הזמן להיות יחד. מאחר שקיבלתי חינוך שמרני לא רציתי שלולו יישן איתי באוהל. החשש ממה יגידו היה גדול. אז הצעתי לו שנתחתן והוא כמובן הסכים".

הקדמת את זמנך.

קוקה: "תמיד ידעתי מה אני רוצה ולא היתה לי בעיה לדרוש את זה. היה ברור שיש בינינו אהבה. רצינו לממש אותה".

בהיעדר תנאים כלכליים הם ארגנו חתונה צנועה. הכיבוד כלל את האוכל שהוגש באותו היום. "את השמלה שאלתי מאחת הבנות בחווה, שמלה לבנה פשוטה. את זר הכלה הכנתי מצמר גפן שהיינו מקבלות מדי חודש. ההינומה היתה חיבור של פדי גזה. לולו ענד לי טבעת שהיתה עשויה מטבעות הווילון. כמה שזה היה פשוט, ככה זה היה יפה. היינו מאושרים".

על מה חלמתם?

קוקה: "להגיע לארץ, להקים משפחה, לעבוד, להתפרנס, כמו שכולם חלמו סביבנו. אני הייתי תופרת מקצועית וקוקו למד בבית הספר אלקטרו מכניקה. חשבנו שבזה נעסוק כשנגיע לארץ. לא באמת הבנו לאן אנחנו מגיעים".

הם הגיעו לעיר רמלה כשקוקה כבר היתה בהריון מתקדם. "גרנו בדירת חדר בלי שירותים ומקלחת", נזכרת קוקה. "זאת היתה תקופת הצנע בארץ, עבודה לא היתה, והיו ימים שאכלנו מאותה הצלחת. עבדנו בכל מה שאפשר, חיינו בדוחק, וגידלנו שני ילדים בלי שום עזרה. אלתרנו כדורגל מנייר ובובה מסמרטוטים ואף אחד לא התלונן".

יורם גנור ז"ל | צילום מהאלבום המשפחתי

לולו: "חיינו מהיד לפה אבל לא הרגשנו שאין לנו כסף, כי ככה זה היה אצל כולם. היינו חרוצים ולא בחלנו בשום עבודה. אמרנו תודה על כל גרוש שקיבלנו. את דלתות הבתים לא נעלנו, כי מה אפשר היה לקחת? את מיטת הברזל? כולם סמכו על כולם, היתה סולידריות חברתית ורצון משותף לבנות את הארץ ולהצליח בה".

ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, נזכרת קוקה, היא יצאה לראשונה לבילוי. "לולו נשאר בבית עם הילדים ואני הלכתי לראות את החגיגות. היינו נאיבים ומכל דבר שמחנו. פעם יצאתי לבית הבראה של קופת חולים. כשחזרתי הבאתי לילדים אפרסק. זו היתה המתנה הגדולה שלי מהטיול, אפרסק. אפשר להאמין לדבר כזה היום?"

מרמלה הם עברו למושב טל שחר ומשם לבת ים, שבה התגוררו כ־50 שנה וגידלו את שני ילדיהם, יורם ושרה. "התפתחנו עם המדינה. הכבישים שלה והדרכים שלנו נסללו יחד", אומר לולו. "השתלבתי בתעשייה האווירית ושם עבדתי כ־30 שנה. קוקה עבדה כתופרת כל השנים. רכשנו דירה, מצבנו השתפר, נסענו לחו"ל וראינו את הילדים גדלים לתפארת".

תמיד זה היה ככה? אידיליה זוגית שכזאת?

קוקה: "לא. היו לנו כמו לכל הזוגות ויכוחים ואי הסכמות, ועברנו לא מעט, אבל תמיד ידענו לגשר על העמדות".

לולו: "הבסיס לקשר שלנו זו חברות. היא החברה הכי טובה שלי ואני שלה. כך זה היה אז וכך זה היום. אנחנו קשורים מאוד ומעולם לא עלה רעיון של פרידה או גירושין, כמו שקורה היום בין בני זוג כעניין שבשגרה. עבורנו זו לא היתה אופציה. אנחנו יחד עד הסוף, לא מתוך חוסר ברירה אלא מתוך רצון וידיעה שיש בינינו חיבור עמוק".

געגועים לנאיביות

בנם הבכור, יורם, היה חייל בצנחנים. בשנת 1970, סמוך לשחרורו מצה"ל, התחתן ונולדו לו שני בנים. במלחמת יום הכיפורים הוא גויס למילואים. ב־22 באוקטובר 1973, שעתיים לפני הפסקת האש, במבואות איסמעיליה, הוא נפל. בנו הבכור היה אז בן שנתיים והצעיר בן שלושה חודשים. "לא משנה כמה שנים יעברו, את הרגע שבו התהפכו החיים אי אפשר לשכוח", אומרת קוקה, "שכבתי על הספה וצפיתי בפרשנות על הפסקת האש. נרדמתי וחלמתי שיורם נופל על הרצפה עם הרובה ביד. התעוררתי מבוהלת. לא סיפרתי לאף אחד, גם לא ללולו. הסתובבתי עם הפחד וחיכיתי לשמוע ממנו. מדובר בזמנים אחרים, לא היה לנו טלפון וזאת היתה תקופה מאוד לחוצה, עם המון נפגעים. שבועיים לא שמענו ממנו. בדיעבד התברר ששבועיים הוא היה נעדר. כשראיתי את החוליה מבשרת הרעות יורדת מהרכב ידעתי שהם באים אלי.

"לא עובר יום בלי שאחשוב על יורם, או אראה אותו, או אשמע את קולו, או אחשוב מה היה קורה אילו הוא היה חי. בשנה הראשונה לא יכולנו לצאת מהבית. אנשים לא ידעו איך לגשת אלינו והיו כאלה שניתקו קשר. חיינו בתוך העצב, בתוך הבית, לא רצינו לראות אף אחד ובטח שלא לצאת. לאבד ילד זה קושי עצום ובלתי נתפס. אחרי שנה התחלנו לחזור לאט לחיים, אבל החיים לא חזרו אלינו. שום דבר לא היה ולא יהיה אותו הדבר".

מה זה עשה לזוגיות שלכם?

לולו: "זה חיזק את הקשר, כי כל הזמן ניסינו להרים אחד את השני ולהתגבר יחד. יש זוגות שנפרדים אחרי אסון כזה, ואני לא שופט אותם. זה כאב שקשה להכיל".

המדינה קברה מאז בנים רבים. כל אירוע כזה מחזיר אתכם אחורה?

לולו: "בוודאי, אנחנו יודעים לאיזה מסע יוצאת המשפחה. כשיורם נפל קיווינו שלא יהיו עוד מלחמות, אבל לצערנו זה לא נגמר. החיים ממשיכים ולנו יש בת ונכדים ונינים ומשפחה, שבשבילם למדנו לחיות לצד הכאב".

מה אתם חושבים היום על המדינה?

לולו: "אני מתגעגע למדינה הצעירה, הנאיבית והסולידרית. הפכנו למדינה שקשה לחיות בה. הפרנסה קשה, היחס קשה, אין כבוד לזולת, יש מלחמות בכבישים, בשטחים, אנשים מונעים מכסף. כואב הלב לראות לאן הדברים הגיעו".

קוקה: "מצד שני, יש קדמה שלא היתה בזמנו, מחשבים, טלפונים ניידים, הצלחות, תרופות להמון מחלות, כבישים נסללו, בניינים יפים נבנו. יש כאן שפע שפעם אפשר היה רק לחלום עליו".

מאז שעברו מבת ים לראשון לציון, לבית הדיור המוגן 'עד 120', חייהם התמלאו בחברה, בעשייה ובתחושה של הכרת תודה. דירתם מעוטרת בשלל רקמות מיוחדות, פרי יצירתה של קוקה. לפני כחמש שנים היא הצטרפה לעמותת עזרא והקימה קבוצה של 20 נשים, שסורגות בגדים לילדים נזקקים. "זה משאיר אותנו בתעסוקה, בעשייה ובנתינה, שזה הדבר החשוב ביותר".

ומה החלומות שלכם?

"להיות ביחד, בריאים וצלולים. לא ברור מי במצב טוב יותר, אנחנו או המדינה, אבל היא תהיה כאן לנצח, אנחנו לא. מכיוון שהיא חשובה לנו, נקווה שדור ההמשך ידאג שיהיה כאן טוב".

"כשיורם נפל חיינו בתוך העצב. אצלנו זה חיזק את הקשר, כי כל הזמן ניסינו להרים אחד את השני ולהתגבר יחד. יש זוגות שנפרדים אחרי אסון כזה, ואני לא שופט אותם. זה כאב שקשה להכיל"

 // מאת לימור סימון

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו