יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

שוב אותה צפירה חותכת את האוויר, קורעת את הלב, צפירה ממש משתקת.

לכל אחד מאיתנו יש את אותו חבר לחיים, חבר לנשק, שלא שב משדה הקרב, אך נשאר עמוק בליבנו. יום הזכרון בשבילי הוא סוג של יום כיפור, יום של חשבון נפש, יום של התייחדות, כשמו כן הוא יום זכרון.

את תחושת אובדן החבר היכרתי לראשונה ב 15.5.97. חברי, ערן שמיר, נפל כגיבור בקרב בלבנון. לנצח אזכור את אותה שיחת טלפון ב- 6 בבוקר ששינתה את חיי לנצח: "ערן, מצטער על השעה המוקדמת", אמר זיו השליש מצידו השני של הקו. "הסיירת 'נתקלו' בלילה, לצערי הבשורות רעות. מוטי המ"פ פצוע ויש עוד פצועים...".

 לאחר מכן הייתה שתיקה שנראתה ארוכה, אך בפועל נמשכה שלוש שניות. אחריהן הגיע הפצצה. יש לנו שלושה הרוגים. רן מזומן, זאביק זומרפלד ו...". אני מתיישב במיטה ושואל: "ערן?". "נהרג", בישר זיו בקול חלוש. מפה ירד לי מסך שחור. הדבר הבא שאני זוכר, זו ההלוויה, מטח הכבוד, אלישע, אחיו, עומד מעל הקבר במזכרת בתיה, מוטי המ"פ על כיסא גלגלים צמוד לאמבולנס, ובעיקר את דסי. דסי היקרה, אמא של ערן עומדת בפעם השנייה בחייה מעל קבר של גיבור ישראל שנפל בקרב.

 ערן גדל במזכרת בתיה ברחוב דב שמיר, כן אותו רחוב על שם אביו שנפל ב- 17.4.77 בעת מילוי תפקידו. את ההספד על ערן נשא קצין צעיר בשם דוד גרנית.

מפה השכול הפך לדייר קבע אצלי. ב- 6.7.97 נפל בקרב המ"פ שלי, נדב מילוא. במארב בלבנון 30.7.98, בעת ששהינו במוצב ריחן החלה התקפה כבדה של חיזבאללה, שבסופה נפל שחר מינס כגיבור ממש לנגד עיניי.

יום הזיכרון לחללי צה"ל בראשון לציון | צילום אבי קקון

ב-23.2.99 נפלו איתן בלחסן מ"פ הסיירת, לירז טיטו, קצין ההנדסה שליווה את הכח, ודוד גרנית, אותו קצין צעיר ששנה ו-9 לפני כן, ספד למפקדו וחברי ערן שמיר.

ב-2006 בעת מלחמת לבנון השנייה הוקמה יחידת קישור רפואי בבית חולים 'זיו' צפת כאשר אני הייתי בין מקימיה. את כמות ההרוגים שלצערי עברו דרכנו כבר מזמן הפסקתי לספור. 

ב-23.8.2006 בזמן 'הפסקת האש' עלה כח גבעתי על מטען, אלכס אסף הגיע לבית החולים לפנות בוקר בעת שנותרנו רק שני מילואימניקים בבית החולים, הוקפצתי לחדר הטראומה להתחיל במלאכת הזיהוי הראשוני (תפקיד שעד היום הוא בלתי נתפס נפשית) בעת שהסרתי את שעונו של אלכס, ידו נשמטה לתוך ידי והרופא קבע את מותו. אלכס היה חייל בודד שאומץ על ידי משפחה מכרמיאל, הידיעה שהיה חייל בודד ריסקה את מה שנשאר מהלב שלי אחרי כמעט 45 ימי לחימה ו- 121 גיבורי צה"ל שנפלו במערכה.

לאחר המלחמה קיבלתי מצטיין מלחמה מטעם חיל הרפואה, ונשבעתי להקדיש את חיי למען המשפחות השכולות, ולמען חללי צה"ל. אז הנה אנחנו שוב ביום הזכרון 2018 ושוב אותה צפירה חותכת את האוויר, קורעת את הלב, צפירה משתקת. מי ייתן ורשימת החללים תיסגר, שלא יתווספו אליה עוד שמות,

יהי זכר הנופלים ברוך. אני מצדיע לכל אחד ואחת מהנופלים. 

ערן שנהב

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו