"שכחו אותנו": השבוע, במלאת עשר שנים לפיגוע במועדון ה'שפילד', מילאה העירייה את בקשת המשפחות השכולות והקימה בזירת האסון אנדרטה לזכר הנרצחים. אנדרטה? תלוי מאיזה זווית מסתכלים על זה.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

על המדרכה, בכניסה לחניון לכלי רכב, בצמוד לעמוד חשמל הפולש פנימה, הוצבה אבן נמוכת קומה, שעליה חרוטים שמות הקורבנות. מסביבה פוזרו אבני טוף. וזהו. העוברים והשבים חולפים על פני המיצג הלא מרשים וכלל לא רואים אותו. במהלך ביקורנו במקום קשה היה להבחין במישהו שמתעכב לראות במה מדובר, או שנעצר לרגע לטובת מבט של עצב והדרת כבוד.

כבר שנה וחצי שקובי קמחי, בנו של רמי ז"ל שנרצח במועדון, מנדנד לעירייה להקים את האנדרטה. שמחה גדולה מילאה אותו ואת המשפחות האחרות כשהתבשרו שהאנדרטה אכן קורמת עור וגידים. אבל השבוע, כשהגיעו מספר בני משפחה של הנספים לראות את התוצאה, הם הגיבו בחיוך מר ומאוכזב שהפך לכעס, ובהמשך לזעם ולתסכול נוראי.



"עשר שנים עברו מיום הפיגוע", אומרת שרית שיקאר, שבעלה ישראל נרצח באותו לילה. "לעיריית ראשון לציון היה מספיק זמן להכין משהו הולם. עשר שנים ואף אחד לא הרים את הכפפה עד שקובי התחיל לנדנד להם שתיכף מציינים עשור לפיגוע. ובסוף, זה מה שיצא. בושה וחרפה.

"הייתי רוצה שיסירו את השם של בעלי מהדבר הזה. זה מבזה, זה משפיל, זה נעשה כדי לסתום פיות ובלי שום מחשבה מעמיקה. 15 איש נרצחו, וזה מה שהעירייה מוצאת לנכון לשים כאן?"

המירוץ אחר האנדרטה
קובי קמחי נושך שפתיים. הכוונות שלו היו טובות, אבל הדרך לגיהנום כנראה אכן רצופה בהן. בפעם הראשונה הוא פנה דרך דף הפייסבוק של ראש העירייה, דב צור, וביקש אנדרטה. "הורידו את הפנייה שלי מדף הפייסבוק וקיבלתי מייל שעליי לפנות בצורה מסודרת לדובר. הוצאתי מכתב רשמי עבור מחלקת הנצחה, אבל לא חזרו אליי.

"בשנה שעברה, ביום הזיכרון, פניתי לטובה סער, מנהלת מחלקת ההנצחה בעירייה, ששמחה לקדם את הרעיון והודיעה לי שהחליטו להקים אנדרטה גם ליד מקום הפיגוע וגם בגן העיר, אבל כלום לא קרה והאנדרטה לא נבנתה. הרגשתי ששכחו אותנו. לעירייה כנראה לא התאים לטפל בעניין".

שבע שנים עומד קמחי בראש ארגון עולמי לנפגעי טרור. הוא מרצה מול תלמידים ברחבי העולם, עושה הכל לקידום ההנצחה ומרגיש כמו שגריר. אדישותה של העירייה בנושא ההנצחה הוציאה אותו משלוותו. "לפני כחודש פניתי לתקשורת, ופתאום נבנתה אנדרטה במהירות האור, כדי שיספיקו להקים אותה עד ליום הזיכרון".

לא היית מעורב בפרטים?
"הייתי בחו"ל ושלחו אליי תמונות שאותן אישרתי. כשהגעתי למקום קיבלתי שוק. כל כך הרבה זמן היה להם לחשוב, לתכנן, לעצב, להחליט איפה ומה לעשות. אני שמח שהם התעוררו והרימו את הכפפה, אבל ככה? אני כואב את התוצאה בדיוק כמו ההורים האחרים. האנדרטה הזאת הייתה צריכה להיבנות בלי הבקשות והלחץ שלנו, כמו שמקובל בכל מקום בעולם. זה צריך היה להיות משהו מכבד ומכובד, אבל זה ממש לא".

מה תעשו?
"אין לנו כוונה להשאיר את זה ככה. אנחנו דורשים מהעירייה לטפל בעניין, מצידנו להרוס ולבנות משהו חדש וראוי, שמכבד את אלה שנרצחו וגם את אלה שנשארו אחריהם".

"מה, היו הרוגים?"
על המדרכה עולה רוכב אופנוע ומחנה את הכלי בסמוך למצבה. כשאני פונה אליו בבקשה להזיז את האופנוע, הוא לא מבין למה. כשאני מסבירה לו את פשר האנדרטה והמקום, הוא מתנצל. "מה היה כאן בדיוק?", הוא שואל, ואני מזכירה לו את הפיגוע הנורא שקיפח את חייהם של 15 בני אדם. "כן, אני זוכר משהו, אבל מה, היו הרוגים?"

את קמחי ושיקאר התשובה מטלטלת. "זה מזעזע. קשה לנו להבין איך זה שאנשים לא זוכרים את היום הזה, בעוד שאצלנו מדובר באירוע שהפך לנו את החיים. ביום הזה נרצחו האנשים היקרים לנו מכל, וזה מדהים שאנשים לא זוכרים את הפיגוע הזה".

אולי זאת הבעיה, שהפיגוע הזה, בניגוד לאחרים, לא זכה ליחסי ציבור.
"זה באמת פיגוע בלי יחסי ציבור, ולא ברור לי למה", אומר קמחי. "נהרגו כאן 15 איש, שזה המון. זה היה פיגוע מזעזע שהתרחש באיזור הומה אדם. הגעתי לכאן עשר דקות אחרי הפיצוץ והמראות היו קשים ביותר. איך אפשר לא לזכור את זה?"



"אולי בגלל שזה פיגוע שהתרחש במקום של הימורים לא חוקיים", אומרת שיקאר, "חלק מהמשפחות לא ידעו שהקרובים שלהן מבלים כאן, וחלקן לא רצו להתראיין כי התביישו. הפיגוע לא קיבל מספיק חשיפה בתקשורת. גם שנים אחרי אנשים העדיפו לחיות את הכאב שלהם בלי שייכנסו להם לקרביים עם שאלות כאלו ואחרות. זה עדיין לא אומר שהכאב נשכח, שהצער נעלם, שלא צריך להנציח. זה מכעיס מעבר לכעס שכבר קיים והולך איתנו שנים".

מוות אלים ולא צפוי
ב־7 במאי 2002, בשעה 23:00 בלילה, עלה מחבל מתאבד לקומה השלישית של מועדון ההימורים '