לכל אחת יש את הבחור הזה שויתרתי וזרקתי חול על הלב הבוער כמו מנורת לבה שלי, והסכמתי להיות חלק מהחיים שלו- איך שהוא רוצה, העיקר להיות שם. שכבר הפסקתי אפילו לחלום עליו והמשכתי הלאה אל כל מה שהוא לא, אבל בתת מודע תמיד מחפשת ״אותו״ אצל האחרים.

מישהו שתמיד יגרום להתרגשות, לחוסר מנוחה, לסערת רגשות ולהוריקן פנימי בתוך כלי הדם. מישהו שמבט אחד בו גורם לי לרצות לרקוד בשדה פתוח עם סלסלת פירות טריים על הראש ושמלה שובבה ומתנופפת. אחד שעושה לי ״חלושס״ וגורם לי להפסיק להיות הבחורה המחושבת שאני, שתמיד יודעת לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון. מישהו שהופך איתי למרשמלו וצולה אותי על מדורת רגשות. מישהו שלעולם לא יבין מה הוא גורם לי להרגיש.
כשהכרתי את לירן לא יכולתי לסבול אותו. לא שהיה לי אנטי ספציפי לגביו, הוא פשוט לא בא לי טוב בעין. פוץ מודע לעצמו באופן מוגזם, חד לשון, בעל עיניים חוקרות ובוטות מקסימה, או במילים אחרות הוא הזכיר לי את עצמי. לירן מזכיר לי שור זועם, הוא רוב הזמן מגורה, לא רגוע ורועש, אבל כשהוא שקט הוא מזכיר לי תנועת כנפיים חלומית של פרפר.  

אחת הבעיות שלי היא שאני כנה מידי. כמו שאני יודעת לתת תחושה לא נעימה לאנשים שאני לא מחבבת, כך גם לירן יודע מה אני מרגישה כלפיו. יכולתי לבוא ולומר לו את כל הדברים האלה שהוא גורם לי להרגיש ולהיעזר במטאפורות ודימויים קסומים שהיו גורמים לו להביט בי בעיני עגל אבל אני כבר יודעת מה תהיה התגובה שלו אז אני מוותרת. 
זה לא שלא ניסיתי. הוא פשוט לא רוצה אותי אבל אף פעם לא אומר באמת למה חוץ מזה שאנחנו ידידים ונורא חבל להרוס את זה. אני מנחשת שיכול להיות שאולי הוא פשוט לא נמשך אליי ומנסה לתרץ לעצמי אלף ואחת סיבות אחרות שימלאו לי את השורות הריקות שמופיעות אחרי השאלה הגדולה שלי, וזה בסדר. אין לי בעיה עם זה. גם אני לא נמשכת להמון אנשים וגם אני לא נותנת צ׳אנסים.

הדבר העיקרי שמבאס הוא שאנחנו ידידים. הייתי רוצה לשכוח אותו כמו שאני רוצה לאהוב אותו אבל הוא תמיד פה, קרוב, אבל אי אפשר לגעת. הייתי רוצה לא לדעת שהוא נותן צ׳אנס לסתם בחורה שרוצה אותו מכל הסיבות הלא נכונות. הייתי שמחה לדעת שהוא בוחר את בנות הזוג שלו כי הוא יותר כמוני ואוהב באמת ולא מתאהב במישהי כי היא נורא יפה ומסתדרת ממש טוב כ״מחזיק המפתחות״ החדש שלו.

ככל שעובר הזמן הרגשות שלי אליו פוחתים ומתעצמים לסירוגין. אולי כי הראש כבר ויתר ורק הלב נותן את אותותיו מידי פעם ואולי כי הוא לא באמת מזכיר לי את עצמי. הלוואי ומישהו היה מרגיש כלפיי כמו שאני מרגישה כלפיו. הלוואי והייתי מרגישה אהבה כזו גם כלפיי עצמי ולא מענה את הנפש שלי בייסורים כי מישהו לא רוצה אותי.

 

הוא הידיד שלי. החלום שאולי לא אגשים לעולם. זה שאני שומרת בקנאות לעצמי למרות שאף פעם לא היה שלי וגם לא יהיה שלי. הוא הידיד שלי, כלומר האהבה הכי גדולה של החיים שלי וזה נורא חבל שלעולם לא נממש אותה כי הידידות שלנו הכי יקרה בעולם.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו