צילום: אסף פרידמן

כבשה, כבשה ועוד כבשה - בכל פינה בבית הצבעוני והיפה של הזוג לוגסי בנתניה ניצבים להם כבשים העשויים חימר, כולם מעשי ידיו של משה לוגסי. הכבשים האלה אינם מהווים רק פריט קישוטי אלא הם גם עדות להצלחתו של לוגסי להשתקם מהפוסט-טראומה שעבר לאחר שהיה עד לפיגוע הכפול הנורא בשנת 1995 בצומת בית ליד.

אותו קו, שני פיגועים, בהפרש של 38 שנים: הסיפור המדהים של הנהג מקו 12
"לחיות כדי לספר": המאבטח מהפיגוע מדבר

מאז הפיגוע חייו הפכו לגיהינום. הוא סבל במשך שנים מסיוטים, מדיכאון, מחרדות וממחשבות אובדניות ואף אושפז כמה פעמים בבית חולים לחולי נפש. רק בעזרת אשתו סמדר, הוא גילה את האהבה הגדולה שלו לפיסול בחימר, שממלאת את חייו מאז. "היינו בתחתית שבתחתית ועכשיו אנחנו בעלייה", אומרת סמדר.

הסיפור של בני הזוג הוא לא רק סיפור של קושי עצום, אלא גם (ואולי בעיקר) סיפור אופטימי על אהבה גדולה, שהובילה לכך שכיום משה מצליח לנהל חיים מלאי משמעות, הרחק ממסדרונות בתי החולים.

הרגשתי מושפל
בני הזוג לוגסי מנתניה, שניהם בני 54, חולקים חיים משותפים זה 30 שנה. יש להם בת (28) ושני נכדים. עד שנת 1995 הם ניהלו חיים שגרתיים. משה, שנולד באפיקים, שירת במשמר הגבול, וסמדר, ילידת נוף ים, עבדה כמזכירה ומנהלת חשבונות.

בשנת 1995 הכל השתבש בעקבות הפיגוע הראשון בצומת בית ליד. משה הגיע עם צוות של מג"ב היישר אל זוועות הפיגוע השני. הוא עזר לפצועים במקום, ומאז חייו לא חזרו למסלולם.

"התחלנו לפנות פצועים", הוא מספר. "אני לא רוצה לספר על הזוועות שראיתי שם. אחרי 40 דקות התחלתי להקיא. הגעתי הביתה עם רעידות ופלאשבקים מהאירוע, והתחילו לי סיוטים בלילה".

הוא ניסה לחזור לשגרה אך לשווא. "עברה עליי חצי שנה מאוד קשה. לא יכולתי ללכת לשירותים לבד. פחדתי להתרחק מטר מסמדר. לכל מקום שהיא הלכה, הלכתי אחריה כמו עיוור. לא ישנתי בלילות. פחדתי עוד פעם לראות את כל הזוועות מבית ליד. אם כבר הייתי נרדם, זה היה בשש בבוקר בסלון".

סמדר: "הוא היה שוכב בסלון מכוסה בשלוש שמיכות פוך באמצע הקיץ, בלי מזגן. כל כמה ימים היה מגיע אמבולנס שלקח אותו למיון ולטיפול נמרץ עם חשש להתקף לב".

משה המשיך ללכת לעבודה, אבל לא הצליח לתפקד. "התכנסתי בעצמי. סבלתי מסחרחורות והקאות. הייתי יוצא באמצע היום מהעבודה. לא סיפרתי בהתחלה מה קורה לי, כי לא רציתי שיידעו. רציתי להתפרנס בכבוד. פחדתי ליפול כלכלית. הייתי גם גבר. דמות דומיננטית ביחידה. מהמצב שבו כולם אוהבים אותי וסומכים עליי, היה לי קשה להיות במצב של נזקק. הרגשתי מושפל".

פלאשבקים מהפיגוע
משה הופנה לפסיכיאטר והחל ליטול כדורים פסיכיאטריים, אך מצבו רק הלך והחמיר. "פחדתי לישון כי כשכבר הייתי נרדם, קיבלתי פלאשבקים וכל התמונות מהפיגוע חזרו אליי. הייתי במצוקה קשה מאוד. כבר לא יכולתי לסבול את הסיוטים.

"כשהקופסה נפתחת בראש, זה משתלט גם על הגוף שלך. אתה אומר לעצמך: 'זה כלום', הולך למיטה, ותמיד חושב על מה שראית. דימיינתי גם אנשים שמגיעים להלוויה שלי, וראיתי אותם מלמעלה. זה טימטם אותי".

לאחר שסבל ממחשבות אובדניות, משה אושפז בפעם הראשונה בביה"ח הפסיכיאטרי פרדסיה למשך ארבעה חודשים. "לא עזבתי אותו גם בבית החולים", מספרת סמדר.

גם לאחר שהשתחרר מבית החולים, מצבו של משה לא השתפר. הוא הסתגר בבית, ואפילו לחתונות של קרובי משפחתו באפיקים לא הצליח להגיע.

סמדר: "ניסינו לנסוע פעם לחתונה, אבל הוא חטף התקף חרדה קשה וביקש שנחזור הביתה".

משה: "הבית היה הביטחון שלי".

סמדר ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי לשפר את מצבו. "לקחתי את הריפוי שלו עליי. הוא כל הזמן היה נשבר לי. הפכתי להיות מגברת נתינה רכה לגוש אבן, כדי להילחם שהוא יחזור לעצמו. גררתי אותו לים עם הצידנית. הלכנו וצעקנו שם כדי להוציא הכל החוצה. השקעתי הרבה כסף ומאמץ ולקחתי אותו להומאופת, לרפלקסולוג, לפיזיותרפיסט ולרב. הבאתי מסז'יסט הביתה וגם הלכנו לריפוי על ידי החוצנים".

הטיפול הזה עזר?
משה: "כן".

סמדר: "הוא קם מהמיטה אחרי טיפול של 45 דקות ואמר למטפל: 'תגיד למלאכים תודה בשמי'".

משה: "ראיתי מלאכים. ראיתי את השביל שמוביל לעולמות אחרים".

במהלך השנים אושפז משה עוד כמה וכמה פעמים בבתי חולים לחולי נפש. לעתים במחלקה סגורה ולרוב באשפוז יום, לתקופות של שלושה וארבעה חודשים.

אחד האשפוזים שלו אירע לאחר שסמדר, שידעה כי הוא סובל ממחשבות אובדניות, גילתה כי הוא הכניס כדור לקנה אקדח השירות שלו, והזעיקה עזרה.

חשבת להתאבד?
משה: "כן. התקדמתי שלב. הייתי במצוקה. נמאס לי לסבול סבל נוראי, שהיה יותר גרוע מכאב. חשבתי שעדיף לעשות קפיצת ראש ולגמור עם זה. ראיתי גם את כולם סובלים סביבי, את סמדר והבת שלנו. מ

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו