"כל החברים שלי גרים בסביון ויש להם מרצדסים, אבל בשביל מה אני צריך את זה?", אומר יוסף זמבוקי מנתניה. "אני לא רואה סיבה לגור בבית גדול ומפואר. אם דוד בן גוריון יכול היה לחיות בדירה קטנה, אז זה מספיק טוב גם בשבילי. את כל הכסף שלי אני נותן לתרבות".

ואכן, זמבוקי בן ה-85 אחראי לאירועי תרבות רבים, אותם יזם ומימן, בעיקר בתחום המוזיקלי, כמו תחרות המאסטרקלס, שמתקיימת בימים אלה בירושלים. הנטייה שלו ליזום פרויקטים מוזיקליים היא חלק ממאמציו להנצחת השואה באמצעות המוזיקה, אשר הצילה אותו מרעב במהלך מלחמת העולם השנייה.

חשוב לו גם להנציח את האיש שהציל אותו ממוות בטוח, כאשר חילץ אותו ואת אחותו רוזה ממחנה סיימישטה ביוגוסלביה של אז (סרביה של היום), פול זמבוקי, חסיד אומות העולם הסרבי, שאת שם משפחתו נושא יוסף היהודי בגאווה. "הוא היה כמו אמא ואבא שלי".


הכול הודות לפול
זמבוקי נולד בבלגרד, בירת יוגוסלביה דאז, בשנת 1932 כבן זקונים למשפחת שאול בת המעמד הבינוני. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא חי חיים נוחים עם משפחתו בשכונה יהודית. הוא גדל למשפחה מוזיקלית ולמד לנגן בכינור ומפוחית.

"אבא שלי רצה שכולנו נהיה מוזיקאים", הוא מספר. "אבא, אמא והאח שלי ניגנו. בבית היו פסנתר, סקסופון, מפוחית, גיטרה וכינור. אני ניגנתי בכינור וגיטרה. אומרים שהתחלתי לנגן בגיל עשרה חודשים במפוחית. ניגנתי בקונצרט הראשון שלי בכיתה א', במסיבת סיום הכיתה. המשכתי לנגן כל החיים במפוחית, אבל לא בצורה מקצועית".

בזמן הכיבוש הגרמני זמבוקי היה בן תשע. כילד הוא לא הבין מה קורה, אלא רק ידע שיום אחד בקיץ של שנת 1941 אביו אברהם ואחיו חיים, שהיה גדול ממנו בתשע שנים, נעלמו. "אמרו לי שהם הלכו לעבוד ויותר לא ראיתי אותם", הוא מספר. "עברו הרבה שנים עד שהבנתי שהם הוצאו להורג בירי. איבדתי את כל המשפחה שלי בשואה".

כמה חודשים לאחר מכן נלקחו למחנה סיימישטה גם כל הנשים והילדים מהאזור, כולל זמבוקי, אמו ואחותו רוזה.

זמבוקי ניצל כשחולץ מהמחנה על ידי השכן וחבר המשפחה, פול זמבוקי, יצרן נעליים לא יהודי, רווק בן 56. "המשפחה שלי הייתה בקשר עם פול לפני המלחמה", הוא מספר. "הוא היה הבעלים של חנות נעליים בבלגרד ועבד בעיקר עם יהודים. הוא עבד לפי הזמנות בלבד, כמו שהיה נהוג אז. כאשר כל היהודים נלקחו למחנות, הוא נשאר בלי עבודה".

פול זמבוקי, שהיה דובר גרמנית, גויס לעבוד כמתורגמן עבור הגסטאפו במחנה סיימישטה. "פול ניצל את ההזדמנות", מספר זמבוקי. "היו לו קשרים טובים והוא עזר להרבה יהודים וסרבים לברוח מהמחנה".

איך אתה ניצלת?
"פול הציל אותי ואת אחותי רוזה שגדולה ממני בשנה ועוד ארבעה ילדים. פול הציע לאמא שלי להוציא אותנו מהמחנה. היא סירבה ללכת כי היא לא רצתה לעזוב את האמא שלה שהייתה זקנה וחולה. היא ביקשה מפול שייקח אותי ואת אחותי. הוא לקח אותנו, ולמחרת כבר לא הייתה אפשרות להיכנס למחנה. נפרדנו אז לתמיד מאמא שלי. לא רציתי להיפרד ממנה, אבל היא אמרה שזה זמני ושתצטרף אחר כך".

פול זמבוקי לקח אליו את יוסף הילד בן העשר ואת אחותו רוזה בת ה-11. את רוזה הוא דאג להעביר לבת אחותו בצפון סרביה, ויוסף נותר לגור איתו בביתו. יוסף המשיך לנגן במפוחית, מה שבהמשך הציל אותו מרעב.

"לידינו הייתה מסעדה גדולה, שבה החיילים הגרמנים אכלו ארוחת ערב. נעמדתי מחוץ למסעדה בחושך וניגנתי במפוחית. חייל שמע אותי מנגן וביקש שאכנס ואנגן להם. איך שהתחלתי לנגן, הם הפסיקו לאכול והיה שקט. לא פחדתי. דיברתי גרמנית והם לא חלמו שאני יהודי. כשסיימתי לנגן, ביקשתי מהם רשות לאסוף את האוכל שנשאר. החיילים עזרו לי לאסוף את האוכל. יום יום הלכתי לשם. את האוכל שנשאר חילקנו לשכנים. בגלל זה הם מאוד אהבו אותנו ושמרו עליי כשפול הלך לעבודה".

לאחר שנה, השניים כמעט נתפסו על ידי הגסטאפו. "יום אחד קרתה קטסטרופה. אדם שעבד עם פול לפני המלחמה ביקש ממנו עזרה - עזרה שלא יכול היה לתת לו. האדם הזה איים עליו שילשין לגסטאפו שהוא מחביא אותי אצלו. והוא באמת הלך לגסטאפו, ותוך חצי שעה הגיעו הגרמנים. למזלנו היו שתי כניסות לבניין והם לא ידעו על כך. פול ראה אותם מגיעים ויצא דרך הכניסה השנייה. זה היה עניין של חצי דקה בין הזמן שהוא הצליח לצאת ועד שהם נכנסו. הוא ידע איפה הייתי, כי הייתי תמיד צריך להגיד לו איפה אני נמצא. שיחקתי ברחוב עם ילדים. הוא לקח אותי לתחנת הרכבת ונסענו לעיר קנישה, שהייתה אז בהונגריה, ועכשיו היא חלק מסרביה. הוא סיפר בעירייה שאני בנו ושהמסמכים אבדו במלחמה. רשמו אותי בשם זמבוקי ואימצתי את שם המשפחה שלו לתמיד".

מה ידעת על קורות המשפחה שלך?
"לא ידעתי שו

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו