צילום: נעמה נוח

"התביישתי במשך שנים שאני רוסייה", מספרת אלקס ריף, משוררת וזמרת, שעלתה לארץ מאוקראינה בגיל חמש לנתניה. "לא רציתי לדבר רוסית ולא היו לי חברים רוסיים".

דור 1.5 - ישראלים צעירים דוברי רוסית
"התשובה הרוסית לערס פואטיקה"



במשך שנים ריף דאגה למחוק כל שריד למאפייניה הרוסיים כדי להיטמע בחברה הישראלית. היא סימנה וי על כל סממן ישראלי להצלחה ואליטיסטיות: סיימה בגרות חמש יחידות בהצטיינות, השתתפה בתוכנית למצוינות, עשתה שנת שירות, הייתה קצינה בצבא וסיימה תואר ראשון ושני, כשבעקבותיהם עבדה בעבודה נחשבת.

איך הספקת כל כך הרבה?
"אני רוסייה", עונה ריף. "יש לנו פרופלור בתחת".

למרות כל ההישגים האלה, ריף לא הרגישה מסופקת, עד אשר הבינה בגיל 27 שהיא פועלת על אוטומט ולא מחוברת לרצונותיה האמיתיים. מאז היא שינתה כיוון. היא התחברה למקורותיה הרוסיים, ויוזמת כיום אירועי תרבות, שבמהלכם אמנים יוצאי רוסיה משתפים את הקהל בחוויות ההגירה שלהם. ריף עצמה מופיעה כזמרת ומקריאה את שיריה.

משבר הקליטה
משבר הזהות של ריף (30) החל עם עלייתה לארץ מאוקראינה בגיל חמש עם אחיה והוריה. המשפחה השתקעה בנתניה ברחוב יהודה הלוי. אימה, שעבדה כמפעילת מכונות באוקראינה, עסקה בארץ בעבודות ניקיון, ואילו אביה הועסק כחשמלאי בחברת היי-טק.

הזיכרון הראשון שלה מהארץ אוצר בתוכו גם את הטראומה הראשונה שלה. "בגיל חמש אמא שלי לקחה אותי לגן חובה. ליום הראשון בגן הלבישו אותי בשמלת תחרה חגיגית, עם גרבונים, סנדלים ופפיון ענק על הראש, כמו שמתלבשים לגן ברוסיה. כולם הסתכלו עליי בהלם וצחקו. התחלתי לבכות. אמא שלי חיבקה אותי והלכה לעבודה. אני זוכרת את עצמי עומדת שעות על שעות ליד הסורגים של הגן ומרגישה שהגן חונק אותי. יום אחד השאירו את השער פתוח ויצאתי מהגן והתחלתי לרוץ. לא ידעתי איפה הבית שלי או איפה אמא שלי עבדה, אז הסתובבתי אחורה וחזרתי לגן, כשאני מבינה שאין לי ברירה אלא להיות חלק מהמקום".

ההבנה שלא מחכה לה אלטרנטיבה טובה יותר הפכה לרגע מכונן בחייה, שבעקבותיו החליטה להשתלב בחברה הישראלית ולזנוח מאחור את התרבות הרוסית. "שכחתי כל דבר שקשור לרוסיה. לא רציתי לדבר יותר רוסית ולא הייתי בקשר עם דוברי רוסית. לא רציתי להיות חברה שלהם. מחוץ לבית לא הייתי מוכנה לשמוע את השפה הזו. היה לי חשוב לאהוב את כל האמנים הישראלים הנכונים ושמעתי את המוזיקה של מוזיקאים כמו שלום חנוך וחוה אלברשטיין . לא שמעתי מוזיקה רוסית בכלל".

ריף למדה בתיכון טשרניחובסקי במגמת כימיה וביולוגיה, והייתה תלמידה מצטיינת. "חייתי בתחושה שאני צריכה תמיד להוכיח את עצמי בגלל שאני עולה חדשה, כי אחרת יבחרו בצבר על פניי, כאילו שהוא יותר ממני".

במקביל, כמו כל ילדה רוסייה טובה, היא למדה לנגן ולרקוד. היא החלה לרקוד בגיל חמש ג'אז ובגיל 12, בלט. הא רקדה במכללה לאמנויות הבמה, זרמים ובוסתן, שם רקדה בלט מודרני וג'אז. היא גם שרה בכל הטקסים וההופעות בבית הספר. "הייתי ילדת במה", היא אומרת.

בכיתה י"א היא התקבלה לתוכנית המצוינות של עמיתי ברונפמן, ואיתם התנדבה לשנת שירות, מתוך מודעות לכך, כי שנת שירות היא הבחירה של נוער איכותי במיוחד. בצבא, לא במפתיע, בחרה שוב להצטיין ושירתה כקצינה.

"אנשים ציפו שאלך לקצונה, ולא יכולתי לאכזב. סבלתי נורא בצבא. לא הצלחתי לתקשר ולא הייתה לי מערכת תמיכה. הרגשתי נורא לבד. זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. רוב הילדות הרגשתי לבד, אבל בצבא זה היה עוד יותר קשה".

קושי נוסף שליווה אותה היה להודות בכך, שאימה מתפרנסת כמנקה. "כילדה הרגשתי מבוכה מכך. לא דיברתי על זה. כששאלו אותי, אמרתי שאמא שלי עובדת בתיכון אורט או בהיי-טק, שם היא באמת עבדה, רק שלא פירטתי מה היא עושה שם. לפעמים, במקום להגיד שהיא עובדת בניקיון, אמרתי שהיא מנהלת אחזקה. לא הרחבתי על מה ההורים שלי עושים.

"ההורים שלי ויתרו על החלומות שלהם כדי שיהיה לי אוכל ושאוכל ללמוד לרקוד ולנגן באורגנית. הם רצו שאלמד ושאהיה רופאה. ובשביל זה הם ויתרו על עצמם. אמא שלי באה מדור שלא האמין בחלומות. גם אני לא הבנתי במשך הרבה זמן שיש מקום לחלומות".



קווץ' בלב
עם סיום הצבא, ריף סימנה את המטרה הבאה: לימודים אקדמיים. היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון במדע המדינה ובמינהל עסקים והייתה צוערת בתוכנית המצטיינים: 'עתידים: צוערים למינהל הציבורי'. תואר שני היא עשתה במדיניות ציבורית, כאשר את שני התארים סיימה בזמן מרשים של ארבע שנים בלבד. את לימודיה מימנה בעבודה כמלצרית.

בשנת 2012 החלה לעבוד כעוזרת למשנה למנכ"ל במשרד הכלכלה. "הייתי יד ימינה של המשנה למנכ"ל וממונה על תחום התעסוקה", מספרת ריף. "הייתה לי תחושת כוח בתפקיד. ניהלתי מיליארדי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו