צילום: אסףפרידמן

היא רק בת 18, אבל אלינור נווה מנתניה כבר מבינה היטב באחת מהרעות החולות של החברה - העיסוק האובססיבי במשקל והשלכותיו המסוכנות. כמי שחוותה הפרעת אכילה, בעיקר הרעבה עצמית שהובילה לרזון ועצבנות, אלינור, שמיניסטית מתיכון 'אלדד' בעיר, משמשת פה לנערים רבים במצבה ומנסה לחולל שינוי ולו הקטן ביותר באמצעות טקסטים שהיא כותבת על הפרעות אכילה.

אסתאר נגד הדוגמניות האנורקסיות
"חשבתי, למי יהיה אכפת אם לא אהיה פה?"

הטקסטים בסגנון "שירה מדוברת", הם חלק ממופע שהיא מעלה במסגרת הספוקנוער - מיזם חברתי שמעניק במה לבני נוער לבטא את עצמם באמצעות סדנאות ומופעים ברחבי הארץ. וכשהיא על הבמה היא מעוררת סקרנות רבה וזוכה להנהוני הסכמה ופרצי צחוק של הקהל.



"איבדתי תיאבון"
אלינור לא עלתה במקרה לבמה. במשך שמונה שנים השתתפה בתיאטרון הנוער הקהילתי "הילת אור" של יעל כגן המלי ברמת פולג. עכשיו היא לומדת משחק עם קבוצת הצעירים של ניסן נתיב ביפו. "חברה שלי השתתפה בסדנה של שירה מדוברת", היא מספרת. "מדובר בקבוצות הנפגשות לסדנה בת שבעה מפגשים שבמהלכם אתה לומד להביע את עצמך בדרך של כתיבה, כשהשיא הוא תוצר שלך שאתה מופיע בו. זה כמו 'מיקרופון פתוח', כל אחד יכול להירשם עם קטע שכתב ולהופיע. זה קיים בכמה מקומות בארץ, ואני הופעתי במועדון הנוער 'הכוכב השמיני' בהרצליה".

לא סתם בחרה אלינור להופיע דווקא בקטע על דיאטות. "יצאתי מתקופה קשה", היא מספרת, "נפרדתי מחבר והפסקתי לאכול. נכון, זה קורה לרבים, אבל התגובות עצבנו אותי. איבדתי תיאבון, לא אכלתי, בפנים הייתה ריקנות, מועקה, והתגובות בחוץ היו 'איזה יופי'!

"למה הרזון מעורר כבוד? למה לא שואלים אותי אם הכול בסדר? הרי רזיתי בצורה קיצונית. במקום זה שואלים: 'איך עשית את זה?'".

"העיסוק באוכל הוא קבוע בחייה. "אני עובדת בבית קפה ונושא השיחה לאורך המשמרת הוא מה נאכל בסופה ואם בחרנו במשהו בריא מהתפריט. כולנו נמצאים בתוך עיסוק אובססיבי בנראות ובדימוי הגוף, ונראה לי שלא רק בגילי, אלא בכל גיל".

את אדם עם אופי שמן?
"כן. האהבה למזון, המחשבות עליו, הן בבית הספר והן בעבודה. אני אשאל את עצמי, 'מה כדאי לאכול היום בצהריים' וכשאקרא תפריט במסעדה, אני יכולה לחשוב שבא לי לאכול הכול. הטלוויזיה היום מלאה בתוכניות בישול וגם בלא מודע, אנחנו מתחנכים טלוויזיונית לסגוד לאוכל.

"ביום-יום האוכל מקבל יותר משקל ממה שהוא באמת בחיים שלנו, כי אוכל הוא אוכל. אבל אנחנו כבר חושבים ומדברים 'מרקם' ו'טקסטורה' וכל המילים נכנסות לצלחת שיש בה חביתה. את חושבת במונחים גדולים, זה לא אוכל, זו 'מנה', ולי יש אופי שמן, אני אוהבת לאכול. אם ייתנו לי אוכל, אני אוכל גם אם לא אהיה רעבה".


לאהוב את עצמך
אז להיות רזה, זהו אושר? גם אלינור שואלת את עצמה: "יותר קל להתעסק עם משקל, כי הוא בר מדידה", היא אומרת, "אושר? הרדיפה אחריו דורשת תעצומות נפש. הרדיפה אחרי האושר מפחידה יותר מההתעסקות בשאלות כמו איך אני חי כאן ועכשיו, איך אני מסתכל על העבר ומשלים איתו, מה אני עושה בהווה, איך אני ממלא את עצמי במוטיבציה לעשות לי טוב יותר. זה קשה. היום יש מודל יופי בלתי אפשרי שצריך לעמוד בו מרצון אישי או מצורך חברתי. אני בטוחה שגם הבנות הכי יפות בשכבה שלי מסתכלות על עצמן במראה ולא אוהבות את כל מה שהן רואות, בדיוק כמוני".

קארין גורן וההתנפלות עליה, למה זה קרה?
"זה קרה כי אנחנו לא רגילים לראות נשים שמנות בטלוויזיה. אנחנו לא רגילים לראות בשיח הציבורי נשים שמנות, אבל יש גברים שמנים בשפע על המסך והם גם סמכותיים יותר כביכול. תראי את מושיק רוט, שהוא 'שמן על'. בארץ אין מודל הערצה לנשים מלאות. כל נערה מכירה את הזמרת אדל, למשל, אבל אף נערה לא החליטה שהיא רוצה להיות שמנה כמו אדל. זה שמעריצים אותה, לא אומר שרוצים להיות כמותה. לדעתי, צריכה להיות במה לכולם וצריך גם מודל חיקוי והערצה של אישה מלאה. למה זה לא בסדר להיות שמנה ויפה? למה בר רפאלי זה כן בסדר?

"ההרגשה איך אנחנו נראים בעיני עצמנו היא מאוד אישית, אבל הצלחת שלנו הפכה לציבורית והיא כבר מעבר לעיקרון הטבעוני או הצמחוני. הצלחת כבר לא פרטית ולא שלי, כי אנחנו מסתכלים על הצלחת כציבור שופט. כל אדם צריך להיות נינוח להחליט מה הוא אוכל ולבחור את מזונו בלי שיהפוך לסנסציה ציבורית. לקארין גורן לא רק נכנסו לצלחת, נכנסו לה גם למידת התחתונים. ההתעסקות שלה היא בעוגות, לא בחסה, אז סביר שהיא תהיה מלאה.הציבור בייש את קארין גורן והוציא עליה המון תסכול, אבל גם מיכל אנסקי מתסכלת בדרך משלה. המצב האידיאלי הוא, שכלל לא יהיה דיון על מידה כזו או אחרת. ההתעסקות היא באוכל בלבד. למה אין ביקורת על שופטים שמנים? אם מביישים שופט בגלל משקלו בתוכנית בישול,

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו