לפני כארבע שנים הכיר משה עוז, נכה צה''ל בן 62 מנתניה, את אוקסנה בולדיזר בת ה- 53 מאוקראינה, בבית קפה בעיר, בזמן שאוקסנה הגיעה לישראל לבקר את חברת ילדותה. כבר בפגישה הראשונה נוצר בין השניים קשר חברי, שבהמשך הפך לקשר רומנטי וכעבור כחצי שנה הגיע משה לאוקראינה על מנת להתחתן עם בחירת לִבּוׂ. בני הזוג חזרו לארץ ונרשמו כנשואים במשרד הפנים וכעבור מספר חודשים הגיעה לישראל גם בתה של אוקסנה - לנה בת ה-15, והשתיים החלו בהליך המדורג לקבלת אזרחות ישראלית.


אלא שסיפורה האופטימי של המשפחה החדשה הסתיים לפני כחודש. לאחר כארבע שנים של חיים משותפים, נודע לבני הזוג כי ההליך המדורג לקבלת אזרחות של אוקסנה ובתה לנה, הופסק, והן חייבות לעזוב את הארץ בתוך שבועיים מיום קבלת המכתב. הסיבה להחלטה היא, שלטענת רשות האוכלוסין וההגירה, משה ואוקסנה אינם מקיימים תא זוגי משפחתי, או במילים אחרות - התחתנו באופן פיקטיבי.

"תוכן המכתב ממשרד הפנים פשוט אכזרי, מקומם ומנותק מהמציאות", אומר עוז בכאב. "אנו נשואים כחוק, ועכשיו מפרקים לנו את המשפחה שהקמנו ובנינו במשך כמעט חמש שנים.

"אני אוהב את אשתי, אנחנו מנהלים משק בית משותף, שנינו עובדים קשה לפרנסה, ואני לא מבין למה עושים לנו את זה. עברנו המון קשיים, אבל הצלחנו להתגבר עליהם ועכשיו כשאוקסנה כל כך קרובה לקבלת אזרחות ישראלית, רוצים לזרוק אותה מכאן עם הבת שלה? אין להן לאן לחזור, אין להן שם משפחה או בית, ובשבילי זה גזר דין מוות. אני עובר טיפולים מאוד קשים בגלל המחלה שלי, ואוקסנה תמיד לצדי, תומכת בי. האישה הזאת הכניסה אור לחיי ואני לא יודע כיצד אוכל לחיות בלעדיה. הבריאות שלי הולכת ומידרדרת מיום ליום, אבל אני חושש להתאשפז בבית חולים, כי בזמן שאהיה שם, עלולים לקחת לי את המשפחה".

חלמו להקים משפחה
"כשפגשתי את אוקסנה לראשונה בבית קפה לפני כמעט 5 שנים, ישר ידעתי שהפגישה הזאת אינה מקרית", מספר עוז. "היה בה משהו שאני לא יכול להסביר במילים. הקול שלה, שפת הגוף שלה, הרגשתי שאני חייב להכיר את האישה הזאת יותר לעומק. היא הייתה בישראל כתיירת ולא היה לנו יותר מדי זמן להיכרות, אבל החודשיים שבילינו ביחד, הספיקו לי כדי לקבל את ההחלטה.

"כשחזרנו אחרי החתונה לארץ והגענו למשרד הפנים בנתניה, הפקידה שם אמרה לי: 'מה אתה צריך את זה? אתה לא יודע שכל הנשים הללו רק מחפשות דרך להישאר בישראל?'. אמרתי לה שהיא טועה, שאין לה מושג על מה היא מדברת בכלל. אין לה מושג מי זאת אוקסנה, איזו אישה נפלאה היא, כמה שהיא אוהבת אותי וכמה שאכפת לה ממני. אני לא אדם קל מזג ואולי לא תמיד ידעתי להגיד את המילים הנכונות, אבל אני אוהב אותה ודואג לה והיא אוהבת אותי. אז איזה זכות יש לפקידה במשרד הפנים לשפוט אותי? יותר מארבע שנים אנחנו ביחד, והחיים של אוקסנה לא דבש. שנינו עובדים מאוד קשה, היא עדיין מתאקלמת בארץ ובנוסף אני עובר טיפולים מאוד קשים בגלל מחלה שממנה אני סובל. היא תמיד שם איתי, נותנת לי תקווה ואהבה".

"מאז שהייתי נערה צעירה, החלום שלי היה להקים משפחה חזקה ותומכת", מספרת בולדיזר. "אבל לצערי הרב זה נותר בגדר חלום בלבד. פעמיים הייתי נשואה ופעמיים נכוויתי. אני חושבת שבמקום שממנו אני באה, משפחות חזקות ותומכות ובעלים שמכבדים ומפרנסים את נשותיהם, קיימים רק בסיפורים רומנטיים. משה שבה את לבי עם הכריזמה שלו, עם תחושת הביטחון שהוא נתן לי. אני כבר לא ילדה, וברור לי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי להגשים חלום ולבנות משפחה. הרגשתי שמשה הוא האדם הנכון, שתמיד יהיה לצדי. סמכתי עליו עד כדי כך, ששרפתי את כל הגשרים שהשארתי מאחור. מכרתי את הדירה שלי בקייב, מכרתי את העסק והפקדתי את גורלי וגורלה של בתי בידי הגבר הזה. ואני לא מצטערת לרגע.

"עברנו המון קשיים בדרך. ללנה היה מאוד קשה בהתחלה. גיל 15 הוא גם ככה גיל מאוד קשה והיו גם הרבה מריבות בבית. משה אדם קשוח, ולא תמיד לנה קיבלה את חינוך שלו, אבל הוא עשה כל כך הרבה בשבילנו. הוא סידר לה חדר יפה, רשם אותה לחוגים והיה מעורב בכל מה קשור אליה. למרות כל הקשיים, למדתי לאהוב את ישראל. משה לקח אותי לטיולים בכל הארץ, ממטולה ועד אילת. היה לנו מנוי משפחתי בקאנטרי, נפגשנו עם חברים ולאט לאט החיים התחילו להסתדר. ועכשיו הכול מתרסק".

"עשו לי כיפה אדומה"
התהליך המדורג עד לקבלת האזרחות הישראלית נמשך 5 שנים, במהלכן נדרשים בני זוג להגיע מדי שנה בתאריך שנקבע מראש למשרד הפנים בעיר מגוריהם, על מנת לעבור תשאול ולהציג הוכחות לחייהם המשותפים, כגון: חשבון בנק משותף, מנוי במועדון ספורט, תמונות מטיולים משותפים, מכתבי המלצה מחברים

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו