זו הייתה אהבה ממבט ראשון. האדרנלין שצף וגעש. הלב דפק בעוז ואייל אלמקייס הביט בעיניה של הכרישה שמולו ונשבה בקסמה. המפגש המסעיר הזה, שהתרחש בחוף ימה של חדרה בחודש דצמבר האחרון, שינה את אלמקייס לתמיד.

עוד ב-mynet:
חיים לצד האבל: שולה איבדה על ושני בנים
נתניה: תבע גט, סורב והואשם בהרס משפחתו

"כשראיתי את הכרישה, הייתי המום ונפעם", מתמוגג אלמקייס, 32, תושב נתניה. "כל כך התלהבתי ושמחתי, עד שאדרנלין שטף אותי מלמעלה למטה. הרגשתי 'בוסט' של אנרגיה. זה היה מצמרר באופן חיובי".

לא פחדת? בכל זאת, כריש.
"לא. הכרישה הייתה עם עוד כריש, וברגע שהם ראו אותי, הם העבירו אליי את התחושה של 'אנחנו נכבד אחד את השני, כל אחד ילך לדרכו והכל יהיה בסדר'".

מאז המפגש הראשון הזה, אלמקייס הספיק לצלול שוב ושוב עם כרישים ולא מפסיק לפנטז על המפגש המרגש הבא. אשתו נופר, אגב, קצת פחות מרוצה מהתחביב החדש של בעלה, אבל עם אהבה, כידוע, קשה להתווכח.

המשיכה של אלמקייס לכרישים לא הייתה תמוהה כל כך, אלמלא היה מדובר באדם שבמשך שנים לא העז להיכנס לים, לאחר שפיתח בגיל שש פוביה מדגים בכלל, ומכרישים בפרט. כתוצאה מכך הדיר את רגליו מהים עד גיל 23.

איך נוצרה אצלך פוביה לכרישים?
"זה קרה בילדות. ערב אחד ההורים שלי יצאו לבלות והשאירו אותי לבד. ניגשתי לארון, שבו הם שמרו את הסרטים שאסור היה לנו כילדים לצפות בהם, והוצאתי את הסרט 'מלתעות'. אחרי שראיתי את הסרט, חטפתי פוביה מדגים, גם דגים קטנים, לא רק כרישים, וגם חטפתי פחד ממים. פחדתי לשחות. פחדתי להיכנס לים וגם לבריכה. בחוף הים לא העזתי להיכנס למים מעבר לגובה הברכיים. חברים שידעו על הפחד שלי היו רודפים אחריי בחוף הים עם דגים קטנים בניסיון להפחיד אותי".

ואכלת דגים?
"כן, כל עוד לא היה להם צורה של דג".



"הפחד חסם אותי"
עד גיל 23 אלמקייס חי פחות או יותר בשלום עם עצמו, כל עוד הוא נמצא במרחק סביר מהים.

הוא גדל בנתניה, למד בבית הספר החרדי "חורב" ואחרי כן בישיבת בני עקיבא. כיום הוא שומר מסורת. הוא שירת בצבא כלוחם בגבעתי, ואז יצא לטיול הגדול בתאילנד, שם לראשונה התמודד עם פחדיו.

"במהלך השנים, לצד הפחד הגדול, תמיד גם הייתה לי כמיהה ואהבה לים, והרגשתי איך הפחד חוסם אותי", אומר אלמקייס, שבמקצועו הוא סמנכ"ל שיווק של חברת "אלמנדוס" (יבואנית חומרי גלם לאפייה). "בתאילנד ראיתי ים בכל מקום. הייתי שם עם חבר שסמכתי עליו. במהלך אחת ההפלגות שהיינו בהן, הוא שכנע אותי לנסות לשנרקֵל איתו".

אלמקייס התגבר על הפחד ונכנס למים. "גיליתי עולם שהשאיר אותי חסר מילים. הוכיתי בתדהמה. כל החרדה שחשתי והרעש הפנימי שליווה אותי, הפכו לשקט ברגע שנכנסתי למים וראיתי את הדגים והאלמוגים".

עם החזרה ארצה, החליט אלמקייס ללכת עוד צעד קדימה במאבקו נגד החרדה. בשנת 2009 הוא עבר את קורס הצלילה הראשון שלו. "לקחתי לקורס את כל חברי הילדות שלי, את כל מי שצחק עליי", הוא אומר.

בהמשך הוא עבר עוד שני קורסי צלילה והפך לצוללן נלהב ומיומן. כיום הוא בעל שלושה כוכבים בתחום, מה שמאפשר לו לצלול לעומק של 42 מטר ולהוביל קבוצות צוללים. בשלב הבא אלמקייס התחבר לקבוצת צלילה של תושבי האזור, בעלת השם המשעשע: קבוצת הזלילה. "בחרנו בשם הזה כי אחרי כל צלילה אנחנו יושבים ואוכלים, אם זה במסעדה, בחנייה או בבית של מישהו".



להביט לכריש בעיניים
עם הזמן לאלמקייס היה ברור שיום אחד הוא יתעמת עם חששו הגדול ביותר - הכרישים. "הכנתי את עצמי בזמן הזה לקראת המפגש עם הכרישים. עשיתי עבודה עם עצמי מה יקרה ברגע שאראה כריש, איך אני אגיב ואיך הוא יגיב. הרעיון הזה הפחיד אותי ובאותו הזמן גם ריגש אותי. הכרישים תמיד היפנטו וריתקו אותי".

איפה בארץ יש כרישים?
"יש כמה אתרים, כמו בחופי אשקלון וחדרה, ליד תחנת הכוח, לשם מגיעות להקות של כרישים בחודשי דצמבר עד תחילת מאי. הכרישים שוחים במרחק של 10-20 מטר מהחוף ונמצאים בעומק של 2-3 מטר".

למה הם מגיעים דווקא לאזור תחנת החוף בחדרה?
"כנראה בגלל טמפרטורת המים שם, שנעה בסביבות 23 מעלות ולא 19-16 מעלות כמו בים התיכון בדרך כלל. הסיבה לכך היא שחברת החשמל שואבת מים מהים לקירור הטורבינות שמייצרות חשמל. המים חוזרים לים אחרי שהם התחממו בדודים ומעלים את הטמפרטורה באזור".

רק בחודש דצמבר 2015 אלמקייס העז להצטרף לצלילה הקבוצתית הראשונה שלו עם כרישים. "אזרתי אומץ ונכנסתי בליווי הקבוצה, כאשר קובי שימש לי כמעין חבר ומנטור ועזר לי להתגבר על הפחדים שלי".

איך היה המפגש הראשון עם הכרישים?
"בעייתי, כי הראות הייתה מוגבלת רוב הזמן למרחק של שניים-שלושה מטר. בהתחלה חשבתי שאם אתקל בכריש אקבל התקף לב. כשהכנסתי את הראש למים, שמעתי את הדופק ש

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו