צילום: אסף פרידמן

קרן ברנס, 38, אם חד הורית לארבעה, עוד לא מבינה שהיא מנהיגה של מאבק ציבורי. מבלי להתכוון כלל, היא הפכה בשבועות האחרונים לנושאת דגל המרד של חברותיה לצרה, אימהות חד הוריות מנתניה, הממתינות לזכאותן לדיור ציבורי.

לפני כשבועיים עמדה קרן ברנס בראש הפגנה שהתקיימה בפתח סניף "עמידר" במעלה רחוב הרצל פינת ברקת בנתניה. חברותיה של ברנס נשאו שלטים כמו "אישה בלי בית- בושה. ילד בלי בית- ביזיון", בשעה שהיא עצמה הסבירה במיקרופון את "העוול שנעשה לזכאיות הדיור הציבורי".

רגע אחרי, ברנס וחברותיה כבר נערכות להפגנות הבאות שתתקיימנה מול ביתו של שר הבינוי והשיכון יואב גלנט ומול משרדי הממשלה בתל אביב ובירושלים. "אין לי במה להתבייש ואין לי מה להפסיד", אומרת ברנס, "כי מחר אהיה ברחוב ואת מי זה יעניין? 18 שנים ישבתי בשקט וחיכיתי לדירה ואף אחד לא דפק לי בדלת ואמר 'קחי מפתח'.

"הייתי סתומה, ישרה, סבלנית, ממושמעת ותמימה. היום אני מכירה את כל הזכויות שלנו, יודעת שלמשרד השיכון יש תקציב לשיפוץ הדירות העלובות והמתפרקות שלהם, אבל הם מבקשים מכל משפחה סכום 'סמלי' של אלפיים שקל כהשתתפות עצמית - מכה לא הגיונית ולא מוסרית למשפחה קשת יום, שאין לה את הכסף הזה, אפילו לא לאוכל.

"אני יודעת שהתשובה השגרתית לזכאיות היא: 'אין דירות', אבל זה לא בהכרח נכון", ממשיכה ברנס. "היום אני מוכנה להפגין ברחוב, כי אם לא אצא להפגין ברחוב - אזרק לרחוב. יש הרבה נשים בנתניה שהצטרפו אליי למאבק, אבל הן שקטות. הילדים מתביישים שיראו אותן בהפגנות, מבקשים שאמא תישאר בבית, שהחברים לא ידעו כמה רע. לי יש ילד בן 7 שמבין את המצב, הוא אמר לי: 'תני לי לצייר בית על השלט שלך'".

ברנס גלוית לב. בנה הבכור נשבר מקשיי החיים ו"נפל לסמים". בנה הצעיר בן השבע הצטרף אליה להפגנה שהתקיימה בחופש הגדול.

בתקופת נישואיה גרה ברנס בנתיבות, אולם הגירושים החזירו אותה לעיר הולדתה, נתניה. "בנתיבות מסרתי את מפתח דירת 'עמיגור' שהייתה לי מהדיור הציבורי והסבירו לי שאין דבר כזה 'ניוד זכויות'. חשבתי שאחכה שנתיים, ועברו 18 שנה. החוקים אכזריים, לא הגיוניים ולא מתאימים למציאות.

ברנס מעידה כי מהרגע שנכנסה לפני מספר חודשים לקבוצת פעילים ארצית המכונה "צוות דיור ציבורי", היא חשה שהקבוצה נמצאת במלחמה יומיומית בכל רחבי הארץ. "המדינה צריכה לתת תשובות ולא לתת לנו לחכות שהילדים יגדלו, שנאבד זכויות, שנשאר ללא קורת גג. זה מרושע. נמשיך בהפגנות: תל אביב, ירושלים - לא נרפה. אם לא יעזור כלום, אקח אוהל וארד לים עם הילדים. המדינה חייבת לתת תשובות מעשיות, ולנו הזכות לחיות בכבוד, ולגדל ילדים מנקודת שוויון ובביטחון של קורת גג".

אולם התשובות שלהן ציפתה ברנס, היו לא מספקות בעיניה. "אחרי ההפגנה שלנו בנתניה, אמר שר השיכון גלנט שהוא התחיל לעבוד עם חברה פרטית שתקנה דירות מקבלנים לדיור הציבורי, ושכל צד בעסק הזה ירוויח את חלקו, אבל הוא הבטיח פתרון עד שנת 2020 - אני כבר לא אהיה ברשימה, כי ילדיי יגדלו. יש בנתניה המון אנשים שצריכים מענה מיידי. אצלנו כבר אין מחר ומחרתיים.

אני מקבלת סיוע של 3,000 שקל לשכר דירה, בעוד שאני משלמת 3,500 שקל לחודש. ממה אחיה? בקרוב אגיע מהר מאוד למצב בו אצטרך למצוא דירת חדר או חדר וחצי, לי ולארבעת ילדיי, כי הזכאות תרד מארבעה ילדים לשניים - ואני שוב ארד לסוף הרשימה".



"השיטה"
בלב המאבק ניצב גם רפי בן חמו, מחזיק תיק השיכון בעיריית נתניה זה 22 שנים, אשר עמד לצדן של הנשים בהפגנה וקורא תיגר על השיטה. "על פי נוהל משרד השיכון", מסביר בן חמו, "כשיש לך שלושה או ארבעה ילדים קטנים, את ממובילי תור הזכאות. אולם כשיש לך ילד אחד, את כמעט נטולת זכויות. כשהילדים מגיעים לגיל בגרות ויוצאים לצבא, מקצצים לך בקצבה החודשית מאות שקלים מזכאות תקציב שכר הדירה. לאן יחזרו החיילים? לדירה של חדר שאמא שלהם נאלצה לעבור אליה? כי מזכאות לדירת ארבעה חדרים עם שלושה ילדים היא עברה לזכאות לחדר וחצי".

108 משפחות זכאיות בנתניה ממתינות בימים אלה לדיור ציבורי, חלקן כבר כשני עשורים. אם חד הורית שישבה בשבוע שעבר במשרדו של בן חמו, סיפרה שהיא גרושה, מתקיימת ממזונות ומקצבת נכות, ומתגוררת בבית אימה. "במשרד השיכון אמרו שיש לי רק ילד אחד, ואילו היו לי שלושה ילדים - הייתי מקבלת עדיפות", היא מספרת. "זה קריטריון לא הגיוני".

"למה להכליל מקרים?", מנסה בן חמו להסביר את האבסורד במצבה של האישה. "היא נכה, הסטטוס הכלכלי שלה לא ישתנה. היא תרוץ מדירה לדירה כל חייה, תוציא את הכנסות הקיצבה לשכר הדירה וממה תאכל? הנהלים חייבים להשתנות, כי בעשרים השני

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו