לפני כמה שנים הגיע מתמודד לכוכב נולד וביקש לשיר שיר של שריף הילד הדרוזי. "זה שיר לא תקני", סנט בו גל אוחובסקי. הימים היו ימי טרום השינוי, בזמן שבו המוזיקה המזרחית או הים תיכונית הייתה שוליים, לא תקנית. מדהים לגלות שאותו אוחובסקי הפך עם השנים לשופט בפאנל של אייל גולן קורא לך, ומעניין אם שם הוא מעז לומר משהו על אי תקינות השירים. איתו או בלעדיו, המהפכה האמיתית מתרחשת בפריים טיים של הערוץ הכי נצפה במדינה, ובעיקר מעידה יותר מכל שהמזרחים כבר לא מתביישים בהווה ובעבר שלהם.

צילום: יאיר שגיא

 

תוכניות הריאליטי הן מזמן מכונת מזומנים להפקות והמתמודדים כזמרים לא ממש חשובים או משמעותיים. המנטורים מנצלים את הבמה לקידום עצמי, השאר למכירת פרסומות או חסויות שיעשו כסף על הגב של אותם כאלה שחולמים בגדול. ובכל זאת, בתוך כל המסחרה הזאת קשה שלא לראות שעם השנים המתמודדים עצמם כבר לא חוששים להפסיד, חשוב להם להביא את עצמם לתחרות וגם אם ייפלו - שזה יהיה עם האמת שלהם, דבר שזמרים בכירים מהם לא העזו לעשות במשך שנים.

אם נינט טייב ניצחה את הגמר הראשון עם קונצנזוס כמו 'ים של דמעות' של זהר ארגוב, בועז מעודה עשה את זה אחרי כמה עונות עם 'מנגן ושר' של אבנר גדסי. העונה בדה וויס, לצד הצעירים שחולמים באנגלית, ניתן היה להבחין בכאלה ששולפים מהבוידעם שירים של חיים משה מהתקופה המוקדמת שלו (כמו 'לבד יושבת' המרגש), אחרים לא פחדו ללכת אל השוליים היותר קיצוניים של המוזיקה המזרחית, אינתא עומרי שוב הושמע ומעל הכל שיר ניצחון בטורקית בגמר.

קריעת המסכות, הסוף להתייפייפות, הם הניצחון הגדול על השיטה כולה. זמרים מתחילים להבין שיש קהל בבית והוא זה שחשוב, שאם בבית הם שרים בטורקית, ערבית או מזרחית כבדה אין טעם לנסות לשיר אחרת כדי לרצות מישהו. והתובנה הזאת, התפישה שאפשר לעשות הכל ולהישאר עצמך, היא הניצחון הגדול, גם אם בסופו של דבר הקריירה של המתמודד לא תתקדם לשום מקום.

החמישייה

החדש של גילי ארגוב, 'המלך ואני', מנסה להתכתב עם אביו באמצעות סימפול, אבל יותר מכך: מדובר בשיר טוב ומרענן.

אפשר להתווכח על המילים, אבל הקצב וההפקה המרשימה של 'סטודנטית למשפטים' של שי שרעבי מחפים על הכל.

דודו אהרון ממשיך להתכתב עם פרודתו ב'מעליות', ואומר לה שהוא לא כועס שהלכה. שחרר בנאדם.

כל החן של 'יונתי תמתי' (שיר מספר 8) של אריק איינשטיין היה בהפוך על הפוך, החידוש של ניסים גרמה מעקר הכל.

היי מירי רגב, מה עם התחנה למוזיקה של זמרים ותיקים? עברה יותר משנה, עוד לא מצאת תדר פנוי? 

סינגלים: תפתחו לעלמה זוהר

שחר כהן - כל עוד נפשי. נתחיל בזה שכל המלחין טקסט של אלי אליהו הרי זה מבורך, וכהן עושה זאת בצורה משובחת כמו ארק טוב שיורד בגרון ומחייה. סגנון פולק־רוק סוחף, מבוצע בצורה נכונה, מזמינה. כיף של דבר.

עלמה זהר וגילי יאלו - תפתח. במסגרת המסע שלה לעולמות אחרים, זהר נוחתת באתיופיה ומצרפת את יאלו שנותן את החלק שלו באמהרית, ויחד נוצר שיר שבו המנגינה נותנת את הקצב הסוחף, לעומת המילים שיכולות היו בקלות להיות שיר אהבה אינטימי. חיבור מעניין.

מאור אדרי - עוד דקה לאהוב. מגמת הגברים המיוסרים של אדרי נמשכת גם כאן, אחרי הבטחה לתקן את כל הנזק שגרם ללבה - שבגללו היא עזבה. לא ברור למה אדרי בוחר את הסתמיות הזאת, במיוחד אחרי ההצלחה של 'כמו פעם', שהוכיחה שהוא יכול יותר, וחבל.

עידן יניב - מי. בלי ששמנו לב יניב עומד לפני אלבום שישי, וזו אולי הבעיה המרכזית: קריירה ארוכה בלי עוגנים משמעותיים שיעיפו אותו קדימה. גם כאן זה לא קורה, על אף הביצוע היפה לטקסט שאין בו ממש חדש או חידוש, אלא המשך קו נינוח של יניב שחייב להעז יותר.

לאורה ריבלין - זה לא זה. זו לא יכולת השירה המפתיעה של ריבלין כמו המסר הנוקב שעולה מהשיר הזה, על השחקנית הצעירה שלא מבינה מה הולך סביבה, כשהקצב של השיר פשוט מדגים את הכאוס והריצה נגד כל העולם שתוהה אם היא "שחקנית או זונה". יופי של מניפסט וביצוע.

עדי חייט - לכי תמכרי אהבה. הבחורה של חייט גורמת לו להרגיש שדוד ומובס, אחרי שהוא מבין שמולו עמדה מישהי שסוחרת ברגשות והוא אכן שולח אותה למקום אחר, אפילו מזכיר לה את 'תיאטרון רוסי' של אביתר בנאי, עד כדי כך כואב. שיר שעוצמתו היא באיפוק שלו, שגורמת למסר לעבוד חלק וטוב.