את הפוקוס בהופעה של גידי גוב בצוותא תפס מקל ההליכה שלו. גוב פתח בשני שירים מאלבומו האחרון 'אם היינו', והתפנה לפתור את הסוגיה בדרכו הייחודית: "פעם הייתה סדרה על האיש ששווה מיליונים. השתילו לו כל מיני חלקים שהפכו אותו לברזל והוא יכול היה לשבור קיר. בשבילי היה להם רק 1,500 דולר והחליפו לי מפרק ברגל. אז יש לי את זה, את המקל. אני האיש ששווה 1,500 דולר".צילום: ירון ברנר

אחרי שהוריד את הנושא מהפרק, גוב התפנה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב כבר שנים - לשיר, והוכיח שהיה מוקדם להספיד אותו. רגיש, מצחיק (לפעמים בלי להתכוון), חד, נותן טאצ' אחר לשירים הישנים שלו (ביצוע מופלא ל'נאחז באוויר'), ובעיקר נהנה מהאינטימיות והקשר הישיר עם הקהל, שאולי הולך קצת לאיבוד אם מדובר בהופעה בנוקיה או בקיסריה. בין לבין, ניכרו הפערים כאשר ביצע שירים ישנים שסחפו את הקהל לשיר יחד איתו, לבין כאלה מ'אם היינו' שעדיין לא תפסו, אבל האיזון בין התקופות נשמר היטב במהלך המופע וכך היה ישן לצד חדש, מוכר לצד כאלה שעוד לא זכו להכרה. חבל ש'אני אומר מילה' המשובח שאותו גוב שר עם רונה קינן, הושאר מחוץ לרשימה על אף היותו הטוב ביותר באלבום.

גוב הרגיש בצוותא בבית, על אף שהעיד על עצמו שלא הופיע שם שנים. הנוחות הזו גרמה לו להשתחרר, לדבר על הכל, לייצר שיח, להפוך את המגבלה החדשה שנחתה עליו ליתרון ("לפחות אני לא צריך לעמוד כל ההופעה"), לשיר שני שירי ערש שהתחברו לו לשיר אחר ("אתה חושב שהילד נרדם, אבל הוא לא ופתאום רוצה סיפור"), וגם להודות פתאום לכולם אחרי חצי שעת הופעה וליצור תהיות מה בדיוק מתרחש.

'אם היינו' הוא מופע מהנה מאוד ומרגש. הוא מציג את גידי גוב בשיאו בשירה ובסיפורים, ונותן חוויה ושואו לכל אורכו, כי האיש שניצב במרכז הבמה הוא אמן ולא רק כזה שיודע לשיר, אלא גם מי שמבין שמולו יושבים אנשים ששילמו כסף ובאו לראות הופעה וליהנות. לעתים, לא ברור היה אם גוב מתלוצץ, איבד את זה או שהכל מתוכנן, אך בשורה התחתונה, כמה טוב שיש גידי גוב.

החמישייה

זה נחמד שתיאטרון הבימה יעלה מחזה על חייו של זהר ארגוב, אבל לבחור את המועמד בריאליטי? עדיף שתקימו במה בתימניאדה.

'מי שלא חולם כועס' של הג'ירפות, מדגים שוב איך עושים מוזיקה טובה ומיוחדת, ובעיקר מדגים את היותו של גלעד כהנא פנומן מוזיקלי.

הרבה מילים נשפכו על מותו של מאיר בנאי, אבל מי שקרא את הפוסט של בנו נועם, לא יכול היה שלא להרגיש את עוצמת האהבה לצד הצניעות.

שימו לב לקרולינה, שתשיק ב־31 לחודש את אלבומה 'שלוש' בתיאטרון גשר בתל אביב, במופע שיכלול גם להיטים ישנים שלה.

הטו אוזן לשיר 'עכשיו' של ליאור נרקיס, שכתבו לו אלי קשת ועציון מוסאי, שמצליחים להוציא אותו מהתבנית שלו וזה כבר מבורך. 

סינגלים: חגית יאסו מצוינת
רואי אידן - מה יקרה. סינגל שני לזמר הצעיר (מילים של רועי כהן ויוני טלבי), שמפגין יכולת קולית טובה, וגם הנפיק שיר לא רע בכלל, מלווה בלחן של ערן זילברשטיין, שנותן לו טאצ' אחר. אידן עוד בתחילת הדרך, אבל הסימנים מראים שאולי שווה לעקוב אחריו ולראות כיצד הוא יתפתח בשוק הצעירים התוסס.

גיא יהוד - את זוכרת. אחרי 'קוסומוי' יהוד מרגיע עניינים עם בלדת געגועים לאהובה שעזבה. יהוד מיטיב לבצע את הטקסט באמינות, תוך שהוא מנצל את יתרונות הקול שלו ומלווה הכל בפסנתר שנותן תחושת אינטימיות. ככה זה כשיוצרים בלי לנסות לחקות אחרים.

רויטל נחמני - בקצה הדרך. הנה קול שחיכיתי לו הרבה זמן והגיע. נחמני אמנם קיבלה חשיפה אצל אייל גולן, אבל במבחן המציאות היא עוברת בגדול ומפגינה יכולות מרשימות עם שיר מצוין שלא מתחנף לאף אחד, וירטואוזיות קולית ותקווה גדולה לעתיד. אם היא תמשיך בדרך הזאת (נחמני גם מלחינה), צפוי לה עתיד מצוין, כי ההווה נשמע טוב.

שימי דיאי - אור גדול מעליי. שיר מלא אופטימיות וצבעוניות מבית היוצר של דיאי, שמדבר על כך שכולנו אחד, בלי מעמדות, צבעים או מגזרים. קצב טוב, שילוב של מזרח ומערב ועושה נעים באוזן, תוך הצלחה יתרה להתגבר על הקיטש שבדרך כלל מתלווה לשירים כאלה.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב - לא חסר לי כלום. מה שאפיין עד כה את השירים של המועדון, היה השילוב של המילים הקולעות לבין הלחן הסוחף. במקרה הנוכחי נשאר רק הלחן והמילים לא ממש מתחברות, אבל כמו ששרו פעם הגששים - 'המנגינה היא שקובעת', וגם הפעם מדובר בניצחון קצבי שעושה את הכל.

חגית יאסו - מתחת למים. כששומעים את יאסו אפשר לדמיין אותה מרחפת ממילה למילה, ממשפט למשפט, ולתהות למה לקח לה כל כך הרבה זמן לשחרר עוד שיר. המילים של איריס מור, הלחן של טל בלומשטיין והקול של יאסו נותן משמעות אמיתית לטקסט כולו. כיף של שיר.