הסיפור של עדן בן זקן מזכיר לי טניסאית שהתקדמה בדירוג העולמי בזמן שכל הבכירות היו פצועות. וכך, היא קיבלה תהילה, פרסום ותארים, בזמן שהאחרות לא היו בכושר. אלא מה, ברגע שהן חזרו לשחק, אפשר היה להבין שאין בכלל תחרות, שמדובר במלכת שושנים שפורחת בשממה.

ברגע ששרית חדד חזרה להקליט, שזהבה בן לקחה את עצמה בידיים, שדיקלה הרימה עוד הילוך בדרך לצמרת וגם זמרות כמו ספיר סבן התחילו לעבוד נכון, בן זקן מצאה עצמה מציגה נתוני צפייה ביוטיוב כדי להוכיח שהיא להיט, כאילו אף אחד לא מכיר את הטריק של הרשת.

צילום: רונן אקרמן

יסלחו לי הזמרים שממלאים את קיסריה ורואים בכך הישג. הייתי בעשרות הופעות בשנים האחרונות, כמות האנשים שמקבלים הזמנות חינם להופעות מגורמים כאלא ואחרים או מי שמגיעים להשקות כאלה ואחרות, הולכת וגדלה. הניסיון למלא את מה שהפך לסמל הניצחון של הזמרים המזרחים הוא כבר מזמן מלחמה שהופכת לבומרנג, שגורמת לעתים להפסדים כספיים אבל נמשכת כי במלחמה יש צורך בתמונת ניצחון. וכנראה שאין יותר תמונות ניצחון מאשר עוד פוסטר של סולד אאוט בקיסריה.

לבן זקן יש פוטנציאל אדיר, היא הוכיחה בכמה בלדות עוצמתיות שיש עם מה לעבוד, אבל ככל שחולף הזמן הניווט שלה לכיוונים שטחיים יותר פוגע בה. זמרת שמכבדת את עצמה לא הייתה מקליטה את 'כולם באילת' או חוברת לדואט מיותר עם פאר טסי. אבל הזמרת הצעירה היא חומר ביד היוצר, היא נותנת למספרים לדבר בשמה במקום למוזיקה, נותנת למכונת הכסף לעשות את שלה, במקום לתקוע יתד עמוק.

"כולם באילת". הטראש השתלט

בן זקן היא כוכבת, אין ספק, מותג שהושק נכון, שמשדר לצעירים וגם מייצר עבורם להיטים בקצב כדי שישמעו באוזניות או ברקע במסיבות בריכה. יש לה שירים שמעבירים בי צמרמורת, מצד שני, חסר לה עומק, השירה שלה לעתים צעקנית, וחלק משיריה מתפוגגים אחרי תקופה קצרה.

אחרי 'רציתי' שתחילה נשמע טוב ואחרי כמה פעמים צרם, יצא 'כולם באילת' שהוכיח שהטראש השתלט על בן זקן. שירה לא טובה, שיבושי לשון מביכים בטקסט ובעיקר ניסיון ליצור משהו לקיץ שישאיר אותה בפלייליסט. התוצאה מעידה יותר מהכל שמשהו קצת השתבש, אולי חורק במכונה המשומנת, שממשיכה בזכות ניהול טוב ויח"צ מצוין להיות מחובקת על ידי המדיה שטיפחה את הכוכבת מיום היוולדה. ומה עם המוזיקה? זה כנראה שולי.

החמישיה

מי שלא שמע את הביצוע של נתן גושן ואמיר דדון ל'לא סתם', רצוי שיעזוב הכל, ירוץ ליוטיוב ויראה חיבור מעולה בין שני ענקים.

הוויב והקצב הפותח של 'מהחלון' של מרב סימן טוב פשוט מבריק, הביצוע שלה מזכיר את השירה הישנה והטובה של זמרות רוק.

שימו לב לנועם מיכאל שהוציא סינגל שלישי, 'אם זה דולק', בשיתוף בניה ברבי, שיר שהוא פירוש מקסים ל'כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן'.

הקצב של 'אל תלכי' של היוצר הצעיר חן כהן הוא משהו ששווה להיסחף אליו, בשקט שלו, בהגשה הנכונה ובכיוון הנכון של ניר מימון.

פרויקט המחווה של ארז לב ארי והחליפות לאריס סאן מסתמן כאחד הדברים המבריקים, בטח אחרי ששומעים את הסינגל הראשון 'די לה' (אוכי אוכי).



סינגלים: הזעקה של בונדק
נופר סלמאן – כולם חוץ ממך. 'טונה' שר על כל מי שנהיה פרופסור לבאסה אחרי הפרידה, וסלמאן לוקחת את השורה לשיר שלם שבו נותנים לה עצות. שיר טוב וביצוע מקסים. אפשר היה לצמצם את הקפיצות של ההודעות לכאורה, זה סתם מעיק ומעמיס.

דון חוחובה ואיי.סי - איי.סי בננה. כבר בקומוניקט מבינים שיש כאן משהו פישי, ואכן גם השיר מהווה כולו פרודיה על תרבות היפ הופ שהתפתחה כאן. הבנות החשופות, המילים המג'וברשות והניסיון לתת קצב לטיני מטמטם למסיבת בריכה זו או אחרת. מעביר יופי את המסר של הסטנדאפיסט דניאל חן וכוכבת הרשת עידן כהן.

אתי לוי וזהבה בן – לעת זיקנה עזבוה. אחד הדואטים המרגשים ביותר שיצא לי לשמוע, בטח כשהוא מכיל את המילה אמא. ישראל בונדק כתב לזכר אמו סבריה, והאחיות בן ולוי מביאות לשם את כל הנשמה, כמי שאיבדו גם את אמן, וככה זה נשמע: אמין, עוצמתי, חודר, מכבד ומיוחד. מחזיר את הכבוד למוזיקה המזרחית. שאפו.

שרית אביטן – לנצח הכל. צ'ולי זכאי כתב, אביטן חוזרת לשיר אחרי שנתיים של שתיקה אבל לא מביאה שום חידוש מלבד החיצוניות שלה, שעברה מהפך רציני. הקול אותו קול, ושירי האהבה־אכזבה הם אותם שירים, רק המציאות השתנתה.

אתי אנקרי – ברוך הבא בשבת. זה מעולה, משובח וכל סופרלטיב אחר שתבחרו. הקול הענוג של אנקרי, הנינוחות של השבת, של טוניס, השפה היפהפייה והמקהלה שהופכת הכל לטהור. ברוך שובך אתי אנקרי, את המלכה, ממש כמו השבת.

אהוד חייט – געגוע. יש לו קול טוב, משהו בהחלט מתפתח כאן ושווה מאוד לעקוב אחרי חייט. שירה יציבה, בטוחה, רק שיוריד קצת סלסולים או את משיכת המילים, זה לא תמיד משרת את השיר. בסך הכל יש עם מה לעבוד ולעבד.