אני עוד זוכר את קובי אוז מספר איך סירב לעלות לדרשת הבר מצווה שלו עם סבו, ואיך אחרי שנים חיבר את הקצוות עם 'אלוהיי' המשובח שאליו סימפל את סבא ניסים שלו (לכל טוניסאי יש סבא ניסים, ואם אין הוא מאמץ לו איזה אחד). אני עוד זוכר את הרגע שאוז, זה שנחשב במשך שנים שטותניק, כזה שמעביר את הביקורת הכי חדה בהומור, עשה את השינוי אל המוזיקה היהודית, אל השורשים.

אולי היה מי שחשב שהוא קצת חטף סיבוב, אבל ככה זה עם גאונים, כולם חושבים שהם מסובבים רק כדי לגלות בסוף שהם צודקים. הכי צודקים.

צילום: מתוך אתר לינקטון

אוז הוא מומחה במסר, היכולת שלו להחדיר את המילים מתחת לעור, אל הלב, לירות אותן אל תוך הראש ולגרום לך לשיר אותן היא נדירה, כזו שלא לכל אחד יש. במשך שנים הוא וטיפקס שלו כבשו את המדינה, מתחו ביקורת מרומזת פחות או יותר, הלכו לאירוויזיון עם שיר מחאה שהיה חשוב לתת בו בראש לאירופה יותר מאשר לזכות או להעפיל שלב. הוא זה שמילא את קיסריה והוכיח שוב שבמשך עשרות שנים היה חלק מפסקול חיינו, הוא זה שהקליט שלושה אלבומים של מוזיקה יהודית, הוא הקו המחבר, זה שנמתח משדרות לתל אביב ובחזרה, ומקיף את המדינה מכל כיווניה.

"כל הזרמים ביהדות, יש לנו הרבה ביקורת עליהם, אבל כולם יושבים על שולחן אחד ואת כולם אנחנו צריכים לקבל פנימה", אומר אוז לפני 'תפילת החילוני' שלו, ובעצם מסביר את התורה כולה ואת עצמו. בימים שבהם מדברים פה על 'הדתה', הפרס לתרבות יהודית של משרד החינוך על שם אורי אורבך ז"ל שקיבל אוז הוא הוכחה לכך שאין צורך לפחד משום דבר. אפשר לגשת, לשמוע, להאזין, לא חייבים לקחת את הכל, אפשר לטעום ולהחזיר למדף, ואפשר לאהוב, ממש כמו במוזיקה, ממש כמו את קובי אוז, כפרה עליו.

החמישייה

שימו לב לאיתי לוי שיכבוש ב־16 באוגוסט לראשונה את קיסריה, ולפי קצב מכירת הכרטיסים נראה שהולך להיות מפוצץ.

תנו אוזן ללהקת התפוזים, שעושה קאברים למוזיקה ישראלית משובחת, וגם מופע ילדים - מחווה לאריק איינשטיין, שכבש את הגריי ביהוד.

ומה תגידו על החיבור בין משינה לאביתר בנאי, שינחת ב־19 באוקטובר באמפיפארק של רעננה? כולם היו בנאי, עכשיו על במה אחת.

אורית עטר חוזרת עם 'שחר אבקשך', למילים של שלמה אבן גבירול, והעיבוד של עדי חייט לצד השירה הקסומה של עטר פשוט מחממים את הלב.

תומר פישר זכה לעידוד יצירה מהקרן בבאר שבע ונמצא בדרך לאלבום בכורה. שני סינגלים כבר הוציא, 'רק בינתיים' הוא הטוב מביניהם.

סינגלים: הצרחות של בן זקן
ישי לוי - בוער בנשמה. הוא יודע את העבודה, איפה לעצור, איפה להאיץ ואיפה לשים את כל הנשמה. לוי, אחד הנפילים של הדור ההוא, יודע ללכת תמיד על הקו שיביא לו את הקהל החדש אבל לא על חשבון הישן. וזה מקפיץ וסוחף, בדיוק במידה הנכונה.

שי נחייסי - בואי אליי. אחרי סינגלים (שאחד מהם חידוש) שהיו כבדים ומהונדסים, נחייסי פותח מבערים בשיר אהבה־חיזור יפהפה שנפתח בנגינת עוד מושכת ולאט לאט מתעצם בקצב מקפיץ ומלהיב. אפשר היה לוותר על הסמי־סלסולים שבהם משתמש הזמר, אבל בשורה התחתונה יש כאן שיר מקסים וטוב.

שירה מרגלית - עוד לא. קליפ חושני, ממש כמו במקרה הנוכחי, זה דבר נחמד כל עוד הוא מלווה במוזיקה טובה. במקרה של מרגלית, השיר חלש, והניסיון לתת לו פוש עם מחשופים וכוריאוגרפיה לא ממש עובד, בטח אם רוצים גם שיושמע ברדיו, ששם לא רואים את הקליפ או את תנועות הגוף של הזמרת.

עדן בן זקן - כולם באילת. מופע צרחות של מי שמגדירה את עצמה מלכת השושנים, טעויות הגייה ("אילת העיר בירה של הדרום". ולא, זו באר שבע), ויותר מדי דמיון בפזמון לדואט שלה עם פאר טסי, שגם היה רע. שיר טראש מביך, ניסיון לייצר להיט קיץ שהופך למשהו ביזארי לחלוטין, וגם הקליפ לא עוזר.

טל בלומנטל - יהיה טוב. לא מדובר בשיר אופטימי, אלא אפילו אחד נוקב, שמדבר על מה שנהיה כאן במציאות וברשתות החברתיות שבהן כולם מרשים לעצמם הכל. בלומנטל רוצה שניקח את המילים ומחשב, ומקנח ב"יהיה טוב" - הפטור התמידי של כולנו, גם כשאחנו יודעים שלא יהיה. הפוך על הפוך, בקטע טוב.

ספיר מסיקה - חולה על מזרחית. יוסי גיספן ועדי לאון סידרו לה שיר שבו היא קצת (הרבה) נשמעת עדן בן זקן ובו ניסיון להוציא את הבחור מהארון כדי שיודה שהוא חולה על מזרחית. ובכן, יש כאן בליל סגנונות ומזרחית זה לא, אז אין סיבה לצאת מהארון או בריקודים, אבל יש מה להמתין לסינגל הבא.