הפרויקט של רביבו הוא בעצם שני הרכבים שונים. כשהם מנסים לשיר שירים מקוריים אפשר לומר שהם בחצי כוח, לא ממש מתרוממים או מתקדמים לשום מקום. כשהם חוזרים למה שבנה אותם - המחרוזות שמחדשות שירי עבר - ונותנים להם חיים חדשים, אפשר בהחלט להבין למה מדובר באחד ההרכבים המבוקשים בישראל. וכעת, עם ההבנה הזאת, שכנראה נמצאת אצל עוד מאזינים, הם חוזרים עם אלבום שכולו מחרוזות דת ושבת. כי אם כבר להתחבר לשורשים, אז למה לא ללכת עד הסוף?

מתוך אתר לינקטון

את התרומה שלהם למוזיקה הים תיכונית חברי הפרויקט כבר השיגו. כמה וכמה הרכבים שניסו לחקות אותם, העצמת תופעת הקריוקי בכל רחבי הארץ ובעיקר החייאת שירים ישנים שהיו כאלה ששכחו מהם ואחרים שלא הכירו. מילא זה, אבל באלבום הנוכחי 'אמונה' הפרויקט מחדש גם שירים שהוא כבר חידש בעבר, מה שנותן תחושה של מחזור על מחזור למרות העיבודים השונים. כן אני יודע, בקצב ההפקת המוזיקה הנוכחי לא ממש זוכרים מי שר מה ומתי, אבל לאותו זמר או הרכב רצוי שיהיה זיכרון כזה כי זה פשוט נראה לא טוב.

'אמונה' הוא לא אלבום רע, אך (זהירות: משחק מילים) הוא לא מחדש דבר. אותה שירה שמנסה לרגש, אותן מחרוזות שבנו את ההרכב והביאו לו את תהילתו, רק שהפעם זה נשמע כאילו מחויב המציאות, קצת מאולץ, נעדר קצת את ה'חיות' שאפיינה את תחילת הדרך. אולי זו התוצאה של ההבנה שאין ממש מה למכור בשוק של המוזיקה החדשה וצריך לחזור לבסיס, ואולי זו פשוט העובדה שהפרויקט כולו הבין שזה הייעוד שלו - חידושים, וזה מה שהוא צריך לעשות. באלבום הנוכחי הם מנסים לא לפספס והלכו על הברור מאליו, שירי דת, חג וירושלים, כי בשוק המוזיקה המוצף רצוי לא לקחת יותר מדי סיכונים ורצוי להתמקד במה שאתה טוב בו, הכי טוב.

החמישיה

שימו לב לחן לב ארי עם 'סרט ערבי', שיר אהבה־פרידה יפהפה ונוגע, שהשם שלו קצת חוטא למטרה, אבל לא פוגם באיכות המרשימה שלו.

הטו אוזן ללונא אבו נסאר שהוציאה אלבום בכורה מעניין ורגע לפני כן שחררה את הסינגל 'כישוף', שהוא קצת מלנכולי ואין שום רע בזה.

מצטער, אבל מי שלא חושב לשלב מילה בעברית כשהוא מייצג את המדינה באירוויזיון, לא כואב לי עליו כשהוא מתרסק למקום 23.

תנו כבוד ללהקת 'את'ניק גרוב', שיופיעו בפאפאיתו בתל אביב ב־24 במאי ומבטיחים גם שירים חדשים ישר מהתנור התימני.

כמה משמח לדעת ש'אגן הים התיכון' המיתולוגית של רשת ג' מצאה אכסנייה גם בשידורי התאגיד של 'כאן'.

סינגלים
האוסטרי - מרמור של שמנמנה. תתעלמו מהשם שגורם להרמת גבה ותתמקדו בשיר כובש, ביצוע טוב וסיפור שעובד בדיוק על הנקודות הרגישות. איתי לפאוט כתב אותו על סמך חוויות אישיות כמי שסבל בעבר מעודף משקל, ואומר פשוט: תאהב את מי שאתה. וזה כל כך טוב.

מיכל רפאל - אין אותך. היא רק בת 17 אבל כמה דיכאון יוצא ממנה בשיר אחד. אופיר כהן כתב והלחין את מה שמנסה לרכוב על חזרת מוזיקת הדיכאון, אבל הלך רחוק מדי עם הקלישאות. רפאל עוד תנסה להשתפר בהמשך, אבל מה שמתקבל, בשורה התחתונה, לא יעשה לה טוב.

יניב בן משיח - בי רק תן אמונה. המילים והלחן של עציון מוסאי המוכשר, ואת שאר העבודה משלים בן משיח - מומחה לשירי דת ואמונה, והכל ביחד מצטרף לקצב סוחף ומצוין. ככה יוצרים שיר טוב בלי מניירות של החזרה בתשובה.

לינה מחול - Can't Keep Falling. זוכת ה'אקס פקטור' העדיפה קריירה בינלאומית ומשחררת עוד סינגל בהפקה מצוינת אבל כזה שלא מחדש דבר, מלבד היותו פופ לועזי שכמוהו שמענו הרבה. קול טוב ואיכותי יש לה, אולי שווה לתעל אותם למשהו טוב יותר.

גיא יהוד - לוותר עלייך. נתחיל בזה שפתיחה של קליפ עם גופה שמכוסה בבית חולים, לא משרתת שום מטרה. יש משהו עצור בשירה של יהוד, שהלחין וכתב, אבל נעדר את העוצמות שראויות למילים, כאילו מתרכז בלשיר נכון ולא במסר. אולי בהופעה חיה זה יעבוד טוב יותר.

עידו ונה - רווקה בת 30. כמה אפשר לשיר על בחורה שאוהבת את החיים ולא ממהרת להתחתן? הקצב טוב ומערבב בתוכו את כל השפעות התקופה האחרונה, אבל מה שיוצא בסופו של דבר לא ישרוד את מבחן הזמן. נקווה שעד החתונה גם זה יעבור.