הטקסט שקראתם למעלה ומהווה פתיח לכתבה הזאת הוא גם הקטע הפותח שהייתי אמור להעלות בעצמי במסגרת מופע סטנדאפ קצר ב"אקדמיה לסטדנאפ" שהחלה לפעול לאחרונה בראשון לציון. אבל בניגוד למה שחשבתי כנראה לא כל אחד בנוי לעלות על הבמה ולצחוק על עצמו מול קהל זר ומה שנראה מהיציע קל מהצד השני הוא הרבה יותר קשה.

הפרלמנט החליט

סהר לחמי, 42, תושב נתניה, הוא המנהל האמנותי ומי שעומד מאחורי המיזם המכונה ה"אקדמיה לסטנדאפ".

מחפש כל הזמן את החדש. לחמי באחת ההופעות והמקום שבו מופיעים תלמידיו, צילומים: אסף ברנר, פרטי

לחמי סיים את לימודי המשחק ב-1999 במסגרת סטודיו שלא קיים עוד היום ושמו "תאטרון חולון". מיד אחר כך התחיל להופיע בטלוויזיה ובתאטרון ואף כתב הצגה שהפכה ללהיט גדול ושמה "מה? ריחואנה!".

"ההצגה רצה עשר שנים והכניסה לי פרנסה מאוד יפה", סיפר לחמי. "היא נתנה לי את האפשרות לפתוח משרד שהפיק הצגות תאטרון ומופעי סטנדאפ. אחר כך ביימתי לא מעט הצגות, גם כתבתי לא מעט לתאטרון. במהלך השנים פתחתי מחלקה במשרד שהעבירה את רוב הפעילות לסטדנאפ והתחלנו להריץ המון הופעות מיוחדות כמו סטדנאפ בחשיכה".

הכל הלך טוב באותה תקופה ללחמי עד שהחליט ללכת לפני כשנתיים בעקבות הצעת עבודה חריגה ולעזוב הכל לארה"ב.

מה היתה מטרת הנסיעה שלך?

"טסתי למיאמי כדי לביים הצגת תאטרון שרצה גם בהבימה בשם 'סקופ'. ההצגה, שהופיעה בפני קהל ישראלי בפלורידה, נחלה הצלחה ונשארתי לביים הצגה נוספת בשם 'אני פה בגלל אשתי'.

"בתחילה המפיק הישראלי שגם כתב את סקופ רצה שההצגה תוצג בארה"ב והוא זה ששלח אותי. אחר כך קרו כל מיני דברים עד שגוף בשם 'הפרלמנט', שמורכב מאנשי עסקים ישראלים, החליט לפתוח שם תאטרון שיביא את התרבות הישראלית לקהל במיאמי. הייתי אמור להיות בארה"ב ארבעה חודשים ולבסוף נשארתי שם שנה וחצי".

לא כמו דודו טופז

תחילת פרויקט הסטדנאפ של לחמי בראשון לציון היתה לפני כשמונה חודשים אז פנה אליו שחקן תאטרון וביקש שיכתוב לו מופע סטנדאפ. בעקבות ההצלחה איתו הגיעו כל היתר. כשראה לחמי שיש ביקוש ואנשים רוצים לחוות את עולם הבמה בצורה הזאת הוא הפך את הכל לדבר מוגדר וממוסד.

כמה תלמידים כבר עברו תחתיך?

"עד עכשיו יש לי עשרה תלמידים שהצטרפו אליי כדי לכתוב עבורם מופע. כולם נמצאים בתהליך. כל אחד נפגש איתי פעם בשבוע למשך שלוש שעות של כתיבה. אחת לשבועיים הם עולים למופע ומנסים את הקטעים שכתבנו. הרעיון הוא להביא כל אחד מהם באופן אישי למופע שלם של שעה".

עד כמה האקדמיה לסטנדאפ ייחודית בנוף התרבות הישראלית?

"אין עוד מקום כזה. היו בעבר ניסיונות ליצור משהו דומה כמו בית הספר של דודו טופז שהיה יותר לקומיקאים. לא לסטדנאפ. פעם ראשונה שקורה דבר כזה".

מה החזון שלך למקום הזה?

"החזון הוא להצליח להעמיד הופעות מלאות לכל אותם אנשים שמגיעים ולהגשים להם את החלום. כל מי שמגיע מכיר את הבמה, הם פשוט רוצים לעשות את המעבר הזה לסטדנאפ. עולם הסטדנאפ השתנה לחלוטין לעומת מה שהיה לפני עשור.

"הרשת פתחה לאנשים את האפשרות לצלם את עצמם ולהעלות קטעים, ולא להיות חשופים בעצם לתגובות מהקהל. זה הביא להרבה אנשים אומץ. בסופו של דבר התהליך יצר אינפלציה. יש המון אנשים שעושים סטדנאפ. מצד אחד זה טוב כי יש הרבה חדשים, מנגד יש הרבה שלא שייכים לעולם הזה ובכל זאת מנסים את מזלם".

אז גם אני הייתי בין האנשים שחשבו שהם יכולים להתאים לעולם הזה. לא שסטדנאפ משך אותי פעם. הוא לא. אבל הרצון הזה לאתגר את עצמך בעמידה מול קהל ובדקלום בעל פה של בדיחות על חייך ועל דברים שמעצבנים אותך עמד כל העת לנגד עיניי, עד לרגע שהבנתי שאין לי באמת אומץ לזה.

דווקא ישבתי עם לחמי לשלוש פגישות מקצועיות מועילות. אפילו הוכחתי כישרון כתיבה לא רע שאתם יכולים להיחשף אליו לאורך הכתבה במסגרת קטעים שהיו אמורים להיות במופע. ולבסוף באמת שרציתי לעלות ולראות האם אני יודע להצחיק, אבל לא. הגורל הוא שצחק עליי.

"חשוב לי שאנשים ידעו שאני מנסה לייצר את הדבר החדש, כמו סטנדאפיסט חירש ששמו שובל בן זאב. מדובר בשחקן תאטרון שעולה ועושה סטנדאפ כמו אדם ששומע. העבודה איתו מאוד מורכבת", מבהיר לחמי.

לא כזה פשוט כמו שזה נראה. אבי יופה ולחמי בתהליך העבודה

"יש לי גם בובנאית בשם מינדי טיאר שהיא אחת הבובנאיות המפורסמות בארץ. איתה כתבתי פעם ראשונה מופע סטנדאפ עם בובות. כל הזמן אני מחפש את הדברים החדשים שעוד לא ראו".

איך אתה התגלגלת לסטדנאפ?

"כל החיים אהבתי סטדנאפ והומור. אני זוכר את עצמי בגיל שמונה מכריח את אמא שלי לקחת אותי למופע של אבנר דן, שהיה אז אחד מאומני הבידור הגדולים בארץ. עקבתי בצורה אובססיבית אחרי כל מה שקורה בהומור בארץ משנות ה-80 ועד היום. אני מכיר את כל הסטנדאפיסטים. גם כל ההצגות שביימתי חוץ מאחת היו קומדיה".