בעוד כחודש וחצי ייצאו מאות אלפי נשים לקלפיות ויממשו את זכותן וחובתן הדמוקרטית - לבחור את חברי הכנסת הבאה. עד כמה שקשה לתאר מצב שכזה, מתברר שעד לפני 100 שנים הזכות הזו לא היתה מובנת מאליה ונשות ארץ ישראל נאלצו לנהל מאבק ממושך על מנת לבחור ולהיבחר.

"הומוריסטי, אבל גם שובר את הלב". קסלר ולוי עם פריטים מהתערוכה, צילום: קובי קואנקס

בסוגיה הזו היתה ראשון לציון חלוצה ומהפכנית. כבר לפני 100 שנה הובילה את ההחלטה שנשים יוכלו, לראשונה, לבחור ולהעמיד את עצמן לבחירה בתפקידים ציבוריים.

במוזיאון ראשון לציון החליטו שלא לתת לתאריך המשמעותי לחלוף ולכבוד יום האישה הבינלאומי הפיקו, בשיתוף בית ספר 'בצלאל', תערוכה מיוחדת בשם 'בנעליה', המשקפת את מאבקן של הנשים בישראל לשוויון.

זעזוע מהסינים

במשך מאות שנים היו נעלי נשים נשק במלחמת המינים. הסינים כרכו רצועות לוחצות על רגלי הילדות כדי למנוע את גדילתן, סינדרלה ושרה ג'סיקה פארקר עשו מהן קריירה, ג'וליה רוברטס חלצה אותן על השטיח האדום ואצל דיילות אל־על הציתו נעלי העקב מחאה.

באמצעות הנעליים מבקשים במוזיאון לספר את סיפורן של הנשים פורצות הדרך בארץ ישראל בכלל ובראשון לציון בפרט.

במסגרת התערוכה יוצגו עשרות עיצובי נעליים, ביניהן יצירות החל משנות ה־90 וגם פריטים שעוצבו במיוחד לתערוכה על ידי מיטב המעצבים. כך למשל, תוצג נעל בדימוי של מזכירה המכינה קפה במקום העבודה, נעל 'מתאגרפת' הנלחמת על מקומה ועוד.

"אולי בגלל שהתואר הראשון שלי הוא על התרבות הסינית, נצרב לי בתודעה כל עניין כריכת הרגליים של הנשים הסיניות שנעשה לאורך שנים רבות כדי לקבע את מעמד האישה. בעיניי זה היה מזעזע", אמרה מנהלת המוזיאון, נאוה קסלר, המשמשת במקביל כיושבת ראש איגוד המוזיאונים בישראל.

"גם בגלל שאני כאישה יודעת שרוב הנשים מקפידות להחזיק אצלן נעלי עקב. למרות שהן מגבילות את התנועה, נשים נשמעות לקודים החברתיים. כך עלה החיבור בין 100 שנות זכות בחירה לנשים לבין נעליים".

"הרעיון לתערוכה נולד כשישבנו וחשבנו איך לציין 100 שנות בחירה ושוויון נשים במושבה", סיפרה האוצרת הוותיקה של המוזיאון יונה שפירא, שגרמה לתערוכה להפוך מרעיון למציאות.

"רצינו לעשות משהו שיהיה נגיש וגם מודרני יותר. בעצם לקחת את ההיסטוריה של העיר ולהפוך אותה למקור השראה. מתן בחירה לנשים היה אירוע היסטורי מאוד תקדימי בארץ וגם בעולם, שבו זכות בחירה לנשים עוד לא היתה דבר מובן מאליו. אנחנו כמוזיאון הבאנו את הצד ההיסטורי וקובי לוי המעצב הביא כיוצר את הצד האמנותי של יצירות הנעליים".

"אני מתה על היצירות ומאוד מזדהה איתן", הוסיפה שפירא. "אני מאוד מקווה שזה יעביר את המסר כי ויזואלית זה כל כך נגיש וברור, אבל גם משאיר לכל אחד את הפרשנות האישית שלו. יש כאן פוטנציאל לחוויה מאוד מעניינת ומיוחדת וגם לפיתוח שיח בנושא".

למרות שהתערוכה עוסקת בשוויון זכויות לנשים בחרתן דווקא בקובי לוי, גבר, להיות המעצב הראשי של התערוכה.

"קובי הוא אחד הפמיניסטים הגדולים שפגשתי, לא הכרתי עוד אחד כזה", אמרה קסלר. "בעולם המערבי יש תנועות של גברים שנלחמים כדי להשוות את מעמד הגברים לנשים וקובי הוא אחד מהם, כזה שרואה את העוצמה הנשית ויודע שאם היו נותנים לנשים את המעמד שיש לגברים אז אולי החברה שלנו היתה אחרת".

בארון של כוכבות הוליווד

להובלת התערוכה נבחר כאמור המעצב קובי לוי, בוגר ומרצה בבצלאל, זוכה פרס שרת התרבות לשנת 2014 ולא פחות חשוב מכך, שם לוהט בארונות הנעליים של כוכבות רבות בארץ ובחו"ל. בין השמות החמים שנעלו את הנעליים שעיצב אפשר למצוא את ליידי גאגא, וופי גולדברג, פרגי מלהקת הבלאק אייד פיז ואפילו נטע ברזילי שלנו באירוויזיון האחרון.

"כשיצרו איתי קשר מהמוזיאון ואמרו לי שרוצים להרים תערוכה לכבוד אותו תאריך היסטורי שבו נשות המושבה יכלו לבחור ולהיבחר זה הדהים אותי", הודה לוי.

"לא הרבה יודעים על הפרשה הזו בהיסטוריה של היישוב בארץ ישראל והנושא מצא חן בעיניי מאוד. אני מעצב נעליים כבר 20 שנה והחיבור עבורי היה טבעי. מאותו רגע התחלנו לעבוד יחד כדי לבחון איך משתמשים בפריטים קיימים וגם מעצבים דברים חדשים לטובת הנושא".

לדברי לוי, חלק גדול בתערוכה מוקדש להתפתחות היחס כלפי נשים בהתאם להתפתחות הנעליים, "למשל נעלי חיילות שבשנות ה־60 וה־70 היו 'נעלי גולדה' אורטופדיות ומגושמות, אחר כך עוצבו כנעלי אימונים עם אבזמים ומשנות ה־2000 עברו התאמה וכיום הנעליים של החיילות והחיילים הן אותו דבר.

"בעיניי זה משדר את השינוי שעבר על החברה הישראלית", הוא אמר והוסיף, "החלק השני של התערוכה מתייחס לכל מיני אספקטים בחברה שלנו כלפי נשים, דימויים שיש לנו בראש ואנחנו בכל לא מודעים אליהם. התערוכה מציגה כמה התקדמנו, אבל גם כמה עוד יש לנו לשאוף".

יש איזו יצירה בולטת שאתה אוהב במיוחד?

"יש הרבה. בסך הכל מוצגות בתערוכה 37 עבודות, מחציתן שלי. כל יצירה מדברת על עניין ייחודי ומציגה פן אחר, כך שקשה מאוד לדבר על יצירה אחת ספציפית.

"ובכל זאת, יצירה אחת שאני רוצה לספר עליה היא נעל שנקראת STEREO-TYPE שזה באנגלית שילוב של המילים הקלדה וסטריאוטיפ מה שממחיש בעצם את הסטיגמה על האישה המזכירה והקלדנית. זו עבודה שמציגה את הנושא בהומור, אבל גם ממחישה שיש עדיין בחברה שלנו תפקידים מגדריים".

אתה חושב שאפשר להביא לשינוי דרך תערוכה כזו?

"אני לא יכול לומר לאנשים מה לחשוב ולא בא להילחם באף אחד, אלא רוצה להזמין אנשים להסתכל על הנושא בצורה יפה והומוריסטית. אנחנו בעצם מציבים בפניהם את הנושא וגורמים להם לחשוב. זה סוג של מראה מול העיניים".

לא חששתם שהבחירה בנעליים עלולה להיות גול עצמי ותציג את הנשים כשטחיות ועסוקות במראה?

"אני ממש לא אומר שמה שמעניין את הנשים זה רק נעליים. הרי אפשר להציג תמונות ופסלים, אבל אני אמן נעליים ומכאן נקודת ההתחלה. אומרים שנשים נשפטות יותר על פי המראה החיצוני שלהן וזה נכון, השאלה היא איך ומה עושים עם זה.

"אני לא חושב בכלל שמה שמעניין נשים הן הנעליים. אני גם לא אומר אם הסטריאוטיפים נכונים או לא. כל אישה יכולה להציג את עצמה איך שהיא אוהבת. אני גם לא אומר לאישה אל תהיי עקרת בית כי זה פחות טוב, מבחינתי זה דבר מדהים. אני לא מנסה לומר מה מותר ומה ראוי, אלא שכל אחת תחשוב שהיא יכולה להיות מה שהיא רוצה".

ובשורה התחתונה, מדברים על העצמה נשית ובסוף היוצר המוביל הוא גבר.

"אני רוצה לחיות בחברה שבה כולנו מתחילים באותה נקודה שוויניות. לא בחרו אותי כי אני גבר אלא בגלל שאני יוצר וזה הפרמטר הרלוונטי".

ואיך אפשר בלי לשאול על עבודה עם נשים מפורסמות וחזקות כמו ליידי גאגא?

"זה התחיל כשקיבלתי מייל מהסטייליסט שלה. גם לי היה קשה להאמין ופשוט ביקשו לשאול ממני חלק מהעבודות וזה היה די מדהים. וופי גולדברג שהזמינה ממני כמה נעליים היא ממש מדהימה. היא מראה ומשוויצה בנעליים שלי בהפסקת פרסומות של תוכנית הטלוויזיה שלה. אין לה שום גינונים של כוכבת. נפגשתי איתה בביקור שלי בניו יורק והיא הציגה אותי בתוכנית שלה וכולם מחאו לי כפיים. היה מדהים, אבל גם מאוד מביך".

"יש עוד מה לעשות"

"אני מאוד מרוצה מהתוצאה", אמרה קסלר על התוצאה הסופית. "היא עכשווית והביטויים של האמנים באמצעות הנעליים הם מאוד יפים. זו תערוכה מאוד צבעונית עם אמנים מובילים שמצליחים להעביר את המסר. הרצון היה להעביר את המסר בצורה יותר מתוחכמת מסתם להציג את הנושא וזה עובר באופן הומוריסטי, אבל גם באופן ששובר את הלב".

את חושבת שאחרי 100 שנים בישראל של 2019 יש עדיין אי־שוויון בין גברים לנשים? הרי את בעצמך מנהלת את המוזיאון ומכתיבה את הטון.

"אני לא רוצה לקחת אותי כמקרה. צריך להסתכל על החברה כולה. יש היום עדיין פערים בשכר בין נשים לגברים. לא מעט נשים נרצחות רק בשל היותן נשים. עדיין יש פערים והחברה שלנו צריכה לעבוד על זה. נהדר שיש היום נשים עוצמתיות, אבל עדיין הפערים הם גדולים ויש המון מה לעשות".