בשנים האחרונות חלה ירידה ניכרת בתדירות הפעמים שבהן הצעתי נישואים לנשים שמלהיבות את חושיי. ייתכן שזה בגלל שהתבגרתי, אולי בגלל שאני כבר נשוי, מי יודע.

אבל אחרי ששתי נשים מרוקאיות, למרות גילן המתקדם (ואולי דווקא בגללו), מענגות אותך כפי שעשו סבתא אטואל וסבתא חנה ממסעדת "אייווה", לא רק שלא התאפקתי מלהציע, אפילו אשתי דחפה אותי לפעולה.

אני סבור שהיתה זו הפסטיה ששברה אותי וגרמה לי להתייפח מבפנים. אולי בעצם הקוסקוס עם תבשיל הראש, או לחם הפרנה עם הסלטים חורכי החיך והרגש, ואולי הספינג' שהוגש לקינוח ונדלה ישר מסיר השמן.

"אייווה". התמורה בהחלט ראויה | צילום: אשר קשר

אני בדרך כלל לא מצטט את וינסטון צ'רצ'יל בביקורות האוכל שלי, אבל מעולם בארוחת צהריים לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך.

הרבה יותר מעסקית

תמיד סברתי כי ארוחה עסקית לא יכולה לקבל ציון עשר. היא לא מתיימרת להגיע לזה בכלל. כל מה שעסקית מבקשת - כמו אלה שמגיעים אליה, מן הסתם - זה להגיש לך ארוחה של מנות מהירות, בסיסיות ולא מתוחכמות מתוך התפריט הרחב של המסעדה, במחיר מתקבל על הדעת ותו לא.

אלוהים עדי שהבטחתי לעצמי להתאפק, לא לצאת מגדרי, לשמור על פאסון, אבל ב"איווה" - ואני אומר את זה עם כל האיפוק שאני מסוגל לגייס - עשר הוא ציון נמוך ולא הוגן לתמורה שמקבלים.

מחיר העסקית לא נמוך, אבל התמורה - וכרגע אני מדבר רק על הכמות - בהחלט ראויה. בעבור 79 שקל אתה מקבל מנה ראשונה (מבחר סלטים, פסטיה, סיגר מרקש, סיגר מרוקאי, קציצות דגים), מנה עיקרית (תבשיל בשר ראש, קוסקוס ירקות ועוף, עוף בזיתים על מצע קוסקוס, תבשיל קציצות בקר, קבב סבתא חנה, צ'יקן גריל ודג ספיישל) ולקינוח תה וספינג'.

אבל זה יותר מהאוכל. זה מתחיל בעיצוב של המסעדה, שאינו יומרני, צעקני או קיטשי, וממשיך בכלים, החל מהמזלגות והסכינים, דרך המפיות העבות ועד הטאג'ינים שבהם מוגשת כל מנה.

זה נמשך במוזיקה המרוקאית הנהדרת שמושמעת כאן (עד שמגיע איזה אשכנזי שזה יותר מדי בקול רם עבורו), וגם המלצר שלנו שדילג בין השולחנות בקלילות ראויה לציון, וסינן באותה קלילות את הצעת הנישואים שלי לסבתא אטואל וסבתא חנה כאילו זה עניין יומיומי שבחורים נאים ובעלי אמצעים כמו החתום לעיל מציעים נישואים לשתי השפיות המוכשרות... ואולי זה כן דווקא.

שלי - שלה, שלה - טעים

הזמנו מבחר סלטים לאשתי ופסטיה עבורי והבטחנו להיות הוגנים וישרים זה עם זו. טעות. הסלטים הגיעו קודם אז לא היתה בעיה. לחם פרנה מושלם וטרי ולצידו פנכות טחינה, סחוג ושומים אפויים וקעריות של סלט חצילים, גזר מרוקאי, סלק, פלפלים קלויים וסלט מטבוחה חם שיד אלוהים נגעה בו.

אין לי מספיק מילים להביע את מה שהתחולל בגופי במפגש של המטבוחה והפרנה, גם כי אני צריך להשאיר מילים למה שהתחולל בזמן הפסטיה, אבל זה לא ייאמן. כל הסלטים היו נהדרים, אבל המטבוחה... אין לי ספק שכל עגבנייה היתה מאחלת לעצמה ליפול לידיים של צמד הסבתות.

כשצמד הפסטיות הגיעו עשיתי טעות פטאלית ונתתי אחת מהן לאשתי. אני יודע שבנישואים צריכים להתחלק בטוב וברע ואין לי בעיה להתחלק עם הרע, ולפעמים גם עם הטוב, אבל זה היה טוב מדי. מה זה הדבר הזה?

"אייווה". הרבה יותר ממה שציפית מעסקית | צילום: אשר קשר

מהעטיפה העדינה של בצק הפילו שעליו בזקו בנדיבות אבקת סוכר, והבפנים המפכה של פיסות העוף עם הפירות היבשים, עם אינספור תבלינים (בהרט, קינמון וחברים) שמשמשים זה בזה בערבובייה ויוצרים גן עדן של טעמים מנוגדים ומשלימים שגורמים לצמרמורות עונג לא ידועות בכלל.

המנה הזו מוגשת עם ריבת עגבניות שרי ושערות בטטה מטוגנות, חוויה אסתטית, גופנית ונשגבת מאין כמותה.

אשתי התוודתה כי היא כבר לא יכלה לאכול כלום (גם נפשית וגם גופנית) אחרי שביצעה את זממה בפסטיה שגזלה ממני, אבל למרבה הפלא זה לא מנע ממנה ללסטם ממני גם חתיכות נאות מתבשיל הראש הנהדר עם החומוסים (הידוע גם בתור לחי בקר נימוח ועסיסי), שקיבלתי למנה עיקרית על מצע של קוסקוס.

העובדה שהיא קיבלה מנה נאה, גדולה וטעימה של עוף וירקות עם קוסקוס לא מנעה מהגזל להמשיך ולהתבצע לעיני כל, תוך כדי ציון קולני בפה מלא שבשר הראש, שהיה שלי במקור, עושה צדק עם הקוסקוס.

כשציינתי בנימוס שהיא לא נגעה במנה שלה, היא אמרה בפה מלא תבשיל בשר ראש (שלי!) שהיא כבר לא רעבה והיא תבקש את זה לקחת.

קזבלנקה, עם האפי אנד

אחרי שארז את המנה שלה, המלצר הביא לנו את התה בקנקן מתכת מעוטר כמיטב המסורת, ומזג אותו לכוסות תואמות באותה מזיגה גבוהה שמשחררת ריח של נענע טרייה למרחוק. לצד התה קיבלנו שני ספינג'ים שנמשו זה עתה מסיר השמן, טריים וחמים, טעימים וממכרים. חוויה.

ספינג'ים חמים ומזיגה גבוהה שמשחררת ניחוח של נענע | צילום: אשר קשר

בזווית עיני ראיתי את אחת מצמד השפיות, סבתא אטואל (או שמא זו סבתא חנה? אני חייב ללמוד לזהות את אשתי לעתיד), יוצאת מהמטבח ומציצה למשך מספר שניות בחתן המיועד.

לאחר ששבה פנימה פגשו עיניי את עיניו של המלצר בשאלה. כשהוא נענע בראשו לשלילה, לא התאכזבתי משום מה. אולי כי בדמיוני הייתי בשדה תעופה בקזבלנקה עם חנה (או שמא אטואל?) ושיוויתי בעיני רוחי את הסצנה הבאה:

אשר: "אם המסעדה הזו ממריאה ואת לא בתוכה, את תצטערי על כך. אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל בקרוב ולכל ימי חייך".

חנה/אטואל: "אבל מה איתנו?".

אשר: "תמיד תהיה לנו פסטיה". 

מראה מקום:

"אייווה", אורט 18, אשדוד

טלפון: ‏08-6822690‏

עסקיות צהריים: א'-ה' 12:00-17:00

פסקול: מוזיקה מרוקאית

תג מחיר: שתי ארוחות עסקיות - 158 שקל