צילום:  קובי קואנקס

הקומה השנייה בבניין מספר 14 ברחוב משה לוי בראשון לציון, שם פועל מוקד 'כל יכול', שוקקת חיים וקולות של צחוק, מה שהופך את סביבת העבודה הזו לאחת המיוחדות שהכרתם. לא רבים יודעים, אבל פעמים רבות כשאתם מתקשרים למוקד שירות של חברה כזו או אחרת, מי שעונה לכם הוא אחד מהמוקדנים שעובדים שם.

מדובר ביהודים וערבים, חברי הקהילה השומרונית לצד נשים חרדיות, סטרייטים וחברי הקהילה הגאה - לכולם מכנה משותף ששובר כל מחיצה: מגבלה פיזית או נפשית, שהקשתה על רבים מהם להשתלב בשוק העבודה. "כאן אני שווה בין שווים, מתפרנסת בכבוד ומצאתי את עצמי מחדש אחרי שמקומות עבודה רבים אחרים לא ראו בי כוח עבודה יעיל", מספרת אחת העובדות במוקד. "המקום הזה הציל את החיים שלי".

המחלה ששינתה הכל

המוקד הטלפוני, שהחל לפעול לפני 12 שנה בראשון לציון כמיזם קטן, הפך כיום לעסק עם מאות עובדים שמעניק שירותים לכמה מהחברות הגדולות במשק כמו חברות הביטוח הראל וכלל, בנק הפועלים, שטראוס מים ועוד. מי שיזם אותו הוא הד"ר לפסיכולוגיה גיל וינש שקיבל יום אחד בשורה ששינתה את חייו. "לפני 17 שנים, בגיל 40, אובחנתי כחולה במחלה חשוכת מרפא", הוא מספר. "זה היה ממש במקרה, בבדיקות שגרתיות שבהן מצאו אצלי סרטן בשלב מתקדם בכמה מקומות בגוף. הרופאים לא היו אופטימיים ואמרו שאמות בתוך חודשים ספורים. אישית, לא הרגשתי את זה פיזית. לא היו לי כאבים והמגבלה היחידה שלי בעצם היתה שנאמר לי שיש לי תאריך תפוגה קרוב".

במקום להיפרד מחבריו ובני משפחתו ואולי גם להגשים משאלה כזו או אחרת, היה וינש נחוש לחיות. "אני אדם אופטימי מאוד ביסודי והחלטתי שאני אהיה הראשון שישרוד את המחלה הזו וגם אמרתי לכולם שאני אחיה יותר מהם. במקביל הרגשתי שאני צריך למלא את נפשי בעשייה. חיפשתי לצקת משמעות לחיים שלי, בבחינת להשאיר חדר מסודר יותר ממה שהגעתי אליו", הוא אומר בחיוך.

"מאחר שאני לא אדם עשיר היה ברור לי שזה לא יהיה בתחום הפילנתרופיה אלא בעשייה חברתית והתחלתי לחפש כיוונים. שכן שלי בעל מגבלה סיפר לי על נתוני התעסוקה של בעלי מוגבלויות ולא האמנתי למה ששמעתי. על פי הנתונים, יש עשרה אחוז בעלי מוגבלויות מכלל הציבור, מתוכם ארבעה אחוזים עם מגבלה חמורה. 80 אחוז מהם לא עובדים, ואם מורידים גם את אלה שמרוויחים שכר זעום של חמישה שקלים לשעה אז האחוזים גבוהים הרבה יותר".

וינש הרגיש שהוא לא יכול לחיות בשלום עם הנתונים האלה והחליט לעשות מעשה. "אמרתי לעצמי שהנתונים האלה הם הוכחה לכך שאנחנו גוזרים על האנשים האלה גם להיות עניים וגם מבודדים חברתית. אנחנו פוגעים בחוליה הכי חלשה בחברה שלנו והבנתי שמצאתי את הפרויקט הבא שלי".

להוכיח לעולם

הרעיון לעסק עבור בעלי מוגבלויות הגיע אחרי שנה של למידת הנושא לעומק. וינש ביקש להוכיח לעולם שגם בעלי מוגבלויות מסוגלים להגיע לפריון בעבודה, בדיוק כמו עובדים ללא מגבלה, ונזקק לתחום שבו אין למגבלה הפיזית משמעות כמעט. "הבנתי שמוקד שירות לא מצריך יכולות פיזיות מיוחדות וגם שאפשר למדוד את הביצועים של העובדים בו. לקח לי כמעט ארבע שנים לבנות את המודל הנכון והתחלתי לגייס לקוחות".

למרות שמדובר ברעיון מבורך, ההתחלה לא היתה קלה כלל וכלל. "הרבה חברות נרתעו בהתחלה", מגלה וינש, "אבל אז חברת 'פלאפון' היתה מוכנה לתת לזה הזדמנות. בשנת 2007 העסק התחיל לרוץ. היו הרבה קשיים, אבל בסוף התפוקה היתה בדיוק כמו במוקד טלפוני של עובדים ללא מוגבלות".

יתרה מכך, לדברי וינש בעוד שלמוקדים אחרים מגיעים בעיקר צעירים שמבקשים לעבוד זמן קצר כדי לחסוך כסף לטיול בחו"ל, מה שמצריך קליטה והכשרה של עובדים חדשים במקומם, במוקד הטלפוני של 'כל יכול' מועסקים עובדים שרואים בו מקום עבודה קבוע. "אלה עובדים שנשארים שנים ולכן לא צריך להכשיר כל כמה חודשים עובדים חדשים".

ד"ר גיל וינש. הזדעזע מהנתונים על העסקת בעלי מוגבלויות. צילום: קובי קואנקס

לאט־לאט הצטרפו עוד ועוד חברות וכיום מועסקים במוקד של ראשון לציון למעלה מ־100 עובדים, נוסף על שלושה מוקדים אחרים ברחבי הארץ שגם בהם מועסקים מאות אנשים בעלי מוגבלויות.

"שרשרת של סירובים"

אחת העובדות היא לילך שמר בת ה־48 מראשון לציון, אם לשניים וסבתא לנכדה. "נולדתי עם מספר בעיות שהביאו לכך שיד ימין שלי משותקת", היא מספרת. "מאז שהייתי קטנה למדתי להסתיר את הנכות הזו, הייתי הולכת עם היד בכיס וככה לא היה נראה שיש משהו חריג. ההורים שלי גם ניסו להחדיר לי לראש מגיל צעיר שאני לא שונה בשום דבר ויכולה לעשות הכל ובעזרתם באמת התמודדתי עם המכשולים, אפילו למדתי לנגן באורגן והשתתפתי בחוג התעמלות קרקע".

לדברי שמר, דווקא כשבגרה והתחילה לחפש מקורות פרנסה התברר לה שמדובר במשימה לא פשוטה. "עבדתי כל החיים בעבודות שלא מתאימות לנכות שלי. כך למשל הועסקתי כסייעת בגן ילדים ונאלצתי להרים ילדים ביד שלא משותקת, מה שיצר אצלי דלקות ובעיות גם ביד הזו. גם קיבלתי לא מעט סירובים בכלל הלקות שיש לי. מנהלים בשלל עבודות היו פוסלים אותי על רקע הבעיה שלי, ואחרי שרשרת של סירובים ממקומות עבודה התמלאתי חוסר ביטחון והחלטתי להישאר בבית. אמרתי לעצמי שאולי עדיף שאני פשוט אגדל את הילדים שלי, המצאתי לעצמי סיבה למסיבה להישאר בבית ולא שלחתי אותם לגן, הם היו התירוץ שלי. אחרי שהם גדלו לא היתה לי ברירה ויצאתי שוב לשוק העבודה, אבל שוב ללא הצלחה גדולה. יום אחד ישבתי בביטוח לאומי ולידי ישב אדם מבוגר אחד שסיפר לי על מוקד 'כל יכול' בראשון לציון. "האמת שאני מתגוררת כמעט 20 שנה בעיר ולא שמעתי עליו מעולם ולכן הופתעתי מאוד", היא מוסיפה. "הוזמנתי לראיון ותוך זמן קצר התחלתי לעבוד. בהתחלה שיבצו אותי במוקד הטלפוני של שטראוס מים ואחרי שנה וחצי עברתי למוקד של חברת הראל".

לדברי שמר לא מדובר רק בפרנסה, "העבודה הזו פיתחה אותי בהמון מובנים", היא אומרת. "הביטחון העצמי שלי השתפר פלאים, פעם לא הייתי מסוגלת לדבר בכזו פתיחות על הלקות שלי, גם לא יצאתי למסיבות ואם כן הייתי יוצאת אז עמדתי בצד והסתרתי את היד שלי. אני אדם אחר מאז שהתחלתי לעבוד פה".

הסמים קטעו את החלומות

"אני הגעתי לכאן מכורח הנסיבות, אבל אפשר לומר שהמקום הזה הציל לי את החיים", מספר עובד נוסף, ניר פוראי בן 46, גם הוא תושב העיר. "חלמתי להצליח בתחום המוזיקה ואפילו הצלחתי להכניס שיר שלי לרדיו", הוא מספר, "במקביל, עבדתי בתחום המכירות וזכיתי להצלחה גדולה במקום שבו עבדתי". הכל השתנה לדבריו כאשר הכיר בחורה צעירה והחל להשתמש איתה בסמים. "התחלנו בסמים קלים. מריחואנה ואז אקסטות ועוד. לכל הסמים האלה היו השפעות פסיכוטיות שהוציאו אותי מאיזון והתחלתי להזות ולדמיין. חייתי בעולם שבו אני מוזיקאי מצליח ויש לי המון פרסום, הייתי יושב בחדר ומנגן והוזה שמקליטים אותי לרדיו ושהדיסקים שלי נמכרים מאוד ושההצלחה שלי מסחררת".

לילך שמר וניר פוראי במוקד. קושי למצוא עבודה. צילום: קובי קואנקס

הסביבה של פוראי החלה לקלוט שמשהו לא טוב קורה לו. "אחרי כשלוש שנים שזה נמשך התחלתי לקבל טיפול פסיכיאטרי, שלשמחתי הצליח לאזן ולהוציא אותי מהמצב שבו הייתי נתון. השלב הבא היה לחזור למסלול, אבל התברר לי מאוד מהר שקשה למצוא עבודה כשיש לך תווית של מתמודד נפשית. אנשים נוטים להתרחק או מעדיפים לא לגעת, התנהגות מסוימת שלי הרחיקה מעסיקים שנרתעו".

לפני שבע שנים שמע מעובדת של עמותת 'אנוש' בראשון לציון על מוקד 'כל יכול' בעיר. "היא המליצה לי לנסות לעבוד שם ואחרי ראיון התחלתי לעבוד במוקד הטלפוני של חברת פלאפון ומאז אני עובד כאן. מה אפשר לומר? בזכות המקום הזה אני יכול היום להרים את הראש".

"מוקף באהבה"

לא רק פרנסה, הערכה עצמית וחברה מצאו העובדים במקום, כפי שמספר וינש, אלא גם אהבה. לא פחות מארבעה זוגות שהכירו במוקד נישאו ועוד עשרות מצאו בו זוגיות מאושרת.

אבל בסופו של דבר, עם כל הכבוד ליוזמה היפה, את ההצלחה מודדים דרך החור שבגרוש. לדברי וינש, המוקד מתנהל כחברה כלכלית לכל דבר ובניגוד למקומות עבודה אחרים שמשלבים בעלי מוגבלויות בשכר סמלי, כאן משתכרים העובדים 28 שקלים לשעה בנוסף לבונוסים על עמידה ביעדים. "אנחנו מתנהלים בזהירות ויש לנו אפילו רווחים צנועים".

והשאלה אולי הכי חשובה, איך הבריאות שלך?
"אני לא יכול להחלים מהמחלה שלי כי היא סופנית, אבל רצתי ארבעה מרתונים. המחלה יודעת שאני בעל הבית. אני מוקף באהבה במוקד, המקום הזה מפוצץ באהבה וחלק מהמחלות כמו סרטן לא יכולות לנצח מקומות עם כמויות כאלה גדולות של אהבה וזאת התרופה מבחינתי".