כשיהודית ירושלמי-טריס (83) נזכרת בתלאות שעברו עליה בתחילת שנות ה־40 היא לא מצליחה לכבוש את הדמעות. "זה גורם לי לבכות אבל גם לכעוס. איך אנשים יכולים להיות כל כך אכזריים?" היא שואלת.

ירושלמי־טריס. "כל מי שכשל קיבל מכות או נורה למוות". צילום: ריאן

ירושלמי היתה בת חמש כשהנאצים נכנסו לעיר הולדתה צ'רנוביץ ברומניה. "הייתי בת יחידה להוריי. אחותי נפטרה כשהיתה בת עשרה חודשים", היא מספרת.

"בשנת 1941 הרוסים נטשו את העירייה ואף אחד לא שלט שם. היה תוהו ובוהו גדול. לסבא שלי היה סופרמרקט למזון ושתייה חריפה. יום אחד נכנסו לחנות ארבעה בריונים מקומיים ודרשו ממנו כסף.

"סבא ענה שהוא יכול לתת את מה שיש בקופה, אבל הם צעקו עליו שאם הוא יהודי בטח יש לו עוד כסף, ואם לא ייתן להם את מבוקשם הם יתלו אותו על המנורה. סבתא שלי בכתה וצעקה שייקחו מה שהם רוצים, רק שיעזבו את סבא, והם באמת בזזו ושדדו, ואז הסתלקו.

"בשנת 1941 הנאצים נכנסו לצ'רנוביץ בליווי הרומנים ואספו 400 גברים יהודים משכילים, רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות בכירים. הם ירו בכולם והגופות הושלכו לנהר. הם עשו את זה כדי שנפחד מהם.

"את הגטו הם הקימו באופן מיידי, אבל אני ומשפחתי לא הספקנו כמעט לשהות בו ונשלחנו די מהר ברכבות למזרח, למה שהם כינו 'יישוב מחדש'. זו היתה נסיעה קשה.

"הוריי, דודתי וגם סבא וסבתא שלי עמדו בצפיפות בנסיעה שנמשכה ארבעה ימים, בלי אוכל ושתייה, בלי לדעת לאן לוקחים אותנו. מדי כמה שעות עצרו את הרכבת והשליכו מהקרונות את אלו שלא שרדו ומתו במהלך הנסיעה".

כשהרכבת הגיעה לנהר הדניסטר הורו הנאצים לכולם לרדת, ואלפי אנשים החלו לצעוד בגשם ובשלג. "זאת היתה צעדה קשה מאוד. כל מי שכשל קיבל מכות או נורה למוות", היא אומרת.

"אחרי עוד מספר ימים הגענו לגטו של שרגורוד. למרות שהוא היה עמוס הכניסו אותנו. באחד הימים רצו לשלוח את אבא שלי לעבודה מחוץ לגטו ברכבות וכולנו החלטנו לברוח. אבא התחיל לרוץ, ולמרבה המזל החיילים שירו לעברו לא הצליחו לפגוע בו. גם אנחנו רצנו וברחנו משם, נדדנו מכפר לכפר ופגשנו בפרטיזנים".

בשנת 1944 חזרו ירושלמי, הוריה ודודתה לביתם וגילו שנהרס עד היסוד. הם החלו לחפש מקום מגורים חלופי וחזרו למסלול חייהם. לאחר חמש שנים החליטו לעלות לישראל והתמקמו במעברות בבאר יעקב. משם המשיכו לראשון לציון.

ירושלמי עצמה עשתה חיל, רכשה השכלה גבוהה ועבדה במשך 22 שנה בתעשייה האווירית. "הניצחון הגדול ביותר שלי הוא המשפחה", היא אומרת. "אני אמא לשני ילדים וסבתא לשישה נכדים וארבעה נינים. זה הניצחון שלי על הנאצים".

דבר אחד גורם לה לחוסר שביעות רצון: היחס לניצולי השואה. "עדיין יש ניצולי שואה שלא מיצו את הזכויות שלהם. יש המון אנשים מקופחים והרבה בעיות שצריך לפתור. ראוי שיעשו יותר".