בשבוע האחרון דנו הפרשנים הפוליטיים בשלטי חוצות שהציב שר האוצר משה כחלון בצמתים רבים בארץ. השלטים, שעליהם התנוססה תמונתו של מנהיג מפלגת "כולנו" ונשאו את הכיתוב: "נטו משפחה, נטו כחלון", זכו להד נרחב שהרחיק הרבה מעבר לכביש הפקוק שעליו הציצו. "האם זה רמז שהולכים לבחירות?" שאל כתב אחד, אחר העריך שאין ספק שבחירות יהיו אבל לא כרגע, ושכחלון פשוט מכין את השטח ליום שבו זה יקרה.

ממשה למשה. כחלון | צילום: ירון ברנר

נדמה שעיסוק כזה בשלטי חוצות לא היה כאן מאז השלטים שהופיעו יום אחד וקראו לאהוד ברק לרוץ.

מנהיגות היא דבר מעניין. לכאורה, האדם שמחזיק בה עומד בראש הפרמידה. יש לו כוח עצום להשפיע על חיי כולנו. מצד שני, מנהיג נמצא גם בעמדת חולשה. תמיד יהיה מי שיקרא עליו תיגר וירצה לרשת אותו, בהצלחות שלו יחלקו רבים אבל עם החלטות קשות וכישלון הוא יישאר להתמודד לבד. לכן, הוא תמיד צריך להיות צעד אחד לפני כולם ולהראות לציבור שהוא מנהיג עם "קבלות". מה לעשות? לציבור יש הרי זיכרון קצר.

גם משה רבנו מתמודד בפרשת השבוע בפני קריאת התיגר של קרח ובני עדתו. להם לא משנה שלמשה יש "קבלות", שהוא הוביל את בני ישראל החוצה ממצרים, שעלה להר סיני וחזר עם לוחות הברית, שפתר משברים שונים וסינגר פעם אחר פעם על העם המתבכיין שלו. וכך נכתב: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן".

קרח לא מגיע לבד להפגנה אלא עם קואליציה שלמה. הוא לא תוקף את משה לבדו אלא יוצא גם נגד אהרון אחיו שנבחר לשרת בקודש. צריך לזכור שקרח הוא משבט לוי אך לא מהענף שנבחר לדרגה הגבוהה של השירות במשכן, ולכן גם בהיענות לאתגר שמשה מציב בפניהם, להקריב קטורת, יש משום התגרות במשה דרך אהרון: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה" - או במילים אחרות, קרח אומר למשה מה זה הנפוטיזם הזה? מה פתאום אתה המנהיג והאח שלך מונה לנציג של העם בפני האל, הרי כולנו קדושים וראויים.

האוצר שאינדיאנה ג'ונס היה צריך לחפש | צילום מסך

הסוף של קרח ואנשיו ידוע. מקריבי הקטורת נשרפים חיים והאדמה פוערת את פיה ובולעת את בני העדה הנבדלת ואת כל אשר להם. אבל החלק המעניין באמת מגיע בסוף המעשה, כאשר למחרת העם מאשים את משה בכך שהוא הביא למות העדה. המחאות מכעיסות את אלוהים והוא משלח במתלוננים מגפה, שנעצרת רק כאשר מוקרבת קטורת באוהל מועד על ידי מי שכן מוסמך לכך.

לאחר מכן מצווה אלוהים את משה להביא מטות ועל כל אחד מהם לכתוב שם של שבט. אלוהים מבין שהעם רוצה הוכחות, שבמשבר כזה לא יעזור אם משה יגיד "אני פועל על פי הצו האלוהי", פשוט משום שרק הוא מדבר עם האל.

ואז קורה נס – מכל המטות שעליהם כתובים שמות השבטים, מתעורר לחיים רק מקל העץ שעליו כתוב שמו של שבט לוי, והוא מצמח ניצנים ושקדים. זו הדרך הישירה של האל לומר לעם אני הוא שבחרתי באהרון ובצאצאיו להנהגה הרוחנית.

אותו מקל פלאי הלך עם בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ, ונותר במשמורת עוד שנים רבות אחר כך. לפי המסופר, בקודש הקודשים – המקום השמור ביותר, הופקדו למשמרת מספר חפצים: לוחות הברית בתוך ארון הברית (שכיכב בפנטזיה של אינדיאנה ג'ונס ושל עוד רבים אחרים שמחפשים אחריו עד היום), צנצנת שבה דוגמית מהמן שירד מדי בוקר במדבר והאכיל את בני ישראל והמטה הקסום של אהרון.

אמנם לקודש הקודשים היה מותר להיכנס רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, וגם אז רק לכהן הגדול. אבל עצם העובדה שכולם ידעו שהחפצים השונים, וביניהם המטה, מונחים שם, היוו עדות וזיכרון לכל הניסים שאירעו לעם ישראל במדבר, שאותם עשה האל בתיווך של משה וסגנו אהרון. ואולי, הם גם נועדו להזכיר למנהיג עצמו שתמיד הנהגתו עלולה להיות בסכנה ושלכן כדאי להתחשב ברגשות העם ולהזכיר לו מדי פעם את רשימת ההישגים.

לפי המסורת, המלך יאשיהו שהתנבא על החורבן העתידי של בית המקדש גנז במקום סודי את הארון ואת שאר החפצים שסביבו. המקדש אכן נחרב אבל מקום המחבוא נשכח ובבית שני היה קודש הקודשים חדר ריק. מאז ניסו רבים לחפש את כל אותם חפצים גנוזים, והיו אף מי שחשבו שמגילת הנחושת ממדבר יהודה, שמתארת רשימת אוצרות ארוכה, היא בעצם מעין כתב חידה שהפותר אותו יזכה להגיע אל החפצים המופלאים הללו. בינתיים, עד שזה יקרה והמטה הפורח של אהרון ימצא, ייאלצו מנהיגנו להסתפק בשלטי חוצות על איילון שיזכירו לנו כמה הרבה הם עשו בשבילנו כי מי יודע, אולי איזה מטאור פוליטי חדש עלול לצוץ פתאום ולדרוש את ההנהגה.