בשנת 1368 נערכה במילאנו חגיגת הנישואים הגדולה והמפוארת בין ליונל דוכס קלרנס הראשון, בנו של המלך אדוארד השלישי מלך אנגליה, לויולנטה, בתו בת ה-13 של גלאצו ויסקונטי השני שליט פאביה שבאיטליה.

צילום: shutterstock

משתה החתונה נמשך ימים ארוכים, והאורחים נהנו משלל הצגות ותחרויות ראווה, זכו במתנות יקרות וכמובן אכלו ואכלו. תפריט הטעימות כלל, בין היתר, את הפריטים הבאים: צמד חזירונים ברוטב סרטנים, ארנבים וזאבי מים, עגל שלם מוקף דגי שמך, ברווזים, אווזים, קרפיונים, תרנגולים, פשטידות בשר וגבינה, לשונות פרים מתובלים בשעועית ועוד ועוד. כמות המזון השמן והמתובל הייתה רבה כל כך עד שהשאריות שסולקו מהשולחנות, ועל פי רוב נועדו למשרתים, הספיקו כדי להאכיל יותר מאלף איש!

מה שבעיקר היה מיוחד באותן מנות הוא שכולן נצצו בברק מיוחד כשהוגשו אל השולחן, אפקט של תערובת העשויה חלמון ביצה, זעפרן, קמח ועלי זהב שעורבבו יחד וציפו את כל האוכל. עניין של טעם? בהחלט.

שמחת הנישואים הייתה קצרת מועד, וכעבור חודשים ספורים חלה החתן ומת. החשד היה שהורעל על ידי קרוביו במזימה מסתורית אבל ההיסטוריונית ברברה טוכמן סבורה שהגורם למוות החטוף היה לא אחר מאשר סעודת השחיתות הממושכת וכמויות השומן והזהב שעברו אצל ליונל במעיים.

בכלל, משתאות מרובי מאכלים עתירי קלוריות היו מאז ומעולם סמל לעושר ופאר בעולם העתיק. ביוון העתיקה נהגו לייחד חדרים מיוחדים שנועדו לאפשר לאורחי הסעודה להקיא בנוחות ולפנות מקום למנה הבאה. גם כיום, בעידון רב יותר אמנם, אנו נוטים לציין חגים, מועדים ואירועים משמחים בהתעלמות ממספר הקלוריות ובאכילה לרוב.

זהב. גבולות באוכל. צילום: shutterstock

פרשת השבוע – שמיני (שבגלל חול המועד נאלצה להמתין לתורה שבוע) עוסקת במאכלים אסורים ומותרים מהחי. המקרא מחלק את בעלי החיים כמו מחלקות בסופרמרקט – בקר, עוף ודגים. הוא נותן סימנים שיעזרו להבדיל בין בעלי החיים הכשרים – מעלה גרה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע בבקר, סנפיר וקשקשת בדג, ואז נותן רשימה של יוצאי הדופן ומפרט את האסורים למאכל בשמם: שפן וארנבת לא, חסידה, תנשמת וינשוף לא, חזיר בטח ובטח שלא ועוד. ממש גן חיות.

הרבה טעמים נתנו פרשני המקרא לאיסורים השונים. למה שור כן וחזיר לא, למה חגב כן ועטלף לא. תהיה הסיבה אשר תהיה, לי נראה שהמקרא בא ללמד אותנו גבולות. יש הרבה דברים שאפשר לנעוץ בהם שיפוד אבל יש מגבלות שבמידה רבה משאירות טעם של עוד, כי הרי אם הכל מותר אז מה יגרה את הדימיון? הנה, תסתכלו על המדפים בסופר, כמה קשה עובדים היצרנים בעידן של תרבות השפע לפתות אותנו עם טעמים חדשים ושילובים מוזרים שיאתגרו את החך שלנו, שכלום כבר לא מספק אותו?

בכלל, נדמה לי שנושא הגבולות במאכלים הוא משל והמלצה לשאר אורחותינו – לאכול במידה, לעבוד במידה, ללמוד במידה, לישון במידה ועוד. זה חלילה לא אומר לשאוף לבינוניות אבל בהחלט להשאיר משהו לשאוף אליו, חלום לא מושג שיכניס עניין לחיים.

במילים אחרות, המקרא בא לומר לנו שאי אפשר לאכול את כל העולם, אחרת אנחנו עלולים לסיים כמו דוכס קלרנס - נקודה למחשבה בערב חג העצמאות, כשאנחנו עומדים עם העגלה מול המקרר