הקסם האישי שמאפיין כל אחד ואחת מאיתנו הולך ומתפוגג עם השנים, כחלק מהיותנו בני אדם. גם אם הקסם הזה נותר - הוא ממש לא זורח במלוא תפארתו, כפי שהיה בעבר. בעקבות 'משבר הקסם' הזה שמעצב במידה מסוימת את חיינו, אנחנו לא אחת מוצאים את עצמנו מתגעגעים לאנשים שהכירו אותנו 'בשיא תפארתנו' וגם לאותם זכרונות בלתי נשכחים שנחקקו היטב בזיכרון הרגשי שלנו.

כשמדובר על מקומות, ולא על אנשים בשר ודם, המצב שונה לחלוטין; אותן אנרגיות בלתי מוסברות שנחקקו בראשנו ובנפשנו יכולות להמשיך לבעוט מבפנים ולעורר פרפרים, גם שנים אחרי. אז למרות שמדובר בסך הכל על נקודה במפה כזו או אחרת - נשאלת השאלה איך למען השם נוצרת משמעות כל כך גדולה למקום מסויים בתודעתו של אדם?

צילום: שגיא פלדמן

המדרחוב (רוטשילד) בעיר היין, ראשון לציון מתגלה כחלק בלתי נפרד מהמורשת העירונית. הוא חיבור מובהק בין הישן לחדש, בין העבר לעתיד. נוסטלגיה נעימה, שלאט לאט מתחילה לשנות את פניה, ובו זמנית עדיין משאירה סימנים של אותנטיות מיטבית. אותן בחורות שעד לפני כמה עשורים פיתחו תמונות סטילס שחור-לבן עם אהוב ליבן, כבר הפכו לסבתות מודרניות שנהנות להוביל את עגלת נכדם בסמוך לספסלים, מבלי לשכוח לאחוז את הסמארטפון בידם כדי לתעד כל חיוך של העולל. אותו מבנה עתיק בסמוך לבאר המושבה על שם יוסף פינברג ממייסדי ראשון, הוסב לסניף חדשני של מקדונלד'ס אך עדיין נשארו עליו עיטורים בגווני חום עתיק על מנת לעורר אסוסיאציות של ימים עברו.

מי שבאמת יעצור לרגע את המרדף היומיומי שבין העבודה המתמשכת ליום המחר, יצליח למצוא במדרחוב: תרבות בילוי לילית שמתחילה לקום לתחייה בעזרת יוזמות של אנשי חיי הלילה העירוניים, ייהנה מריחות מוכרים של דוכני פלאפל שקיימים מעל שלושה עשורים אך נשארים טעימים באותה המידה, ייתרם משיחות חולין עם אותם חברי פרלמנטים קבועים שפוקדים את בתי הקפה ונהנים להכיר עוברי אורח ששוברים להם את שגרת היום או יזכה לשייק פירות או סחלב חם שיותר מתאים לימי החורף הנוכחיים.

צילום: שגיא פלדמן

קל לשכוח את הקסם של אותן מקומות מלאי השראה שלא עצרתם והבטת בהם שוב, ובטח שלא מסובך לוותר על העונג של הדברים הקטנים בחיים בשביל משהו גדול יותר. לא ניתן להגיד על המדרחוב שהוא המקום הכי יפה בעיר והוא רחוק מלהיות המעניין ביותר לאחר הקמתם של מתחמי בילוי רבים אך עדיין נשארה בו אותה תמימות שמסרבת להיעלם ומשאירה טעם של עוד.