צילום: קובי קואנקס "ואז ראיתי במצגת את המשפט 'מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך', והעיניים שלי התמלאו בדמעות", אומרת רב"ט מור אליאס בת ה־20 מראשון לציון. "זה היה בסוף קורס מ"כיות, ופתאום חשבתי שזאת הפעם הראשונה בחיים שעשיתי משהו בעצמי בשביל עצמי. זה כל כך ריגש אותי, שלא יכולתי לעצור את הבכי".

חיילים טוענים: הדרך לבסיס צריפין מסוכנת

אריאל קומה בת ה־20 מראשון לציון, שהייתה אחת המפקדות שלה באותה תקופה, מחבקת אותה חזק. "כן, זאת התחושה", היא אומרת, "כשאתה עובר ילדות לא רגילה, שבה כולם ויתרו לך ועליך, וגם אתה ויתרת לעצמך, אתה מתרגש מהפעם הראשונה שבה זה מצליח לך, ומישהו מוציא ממך את המיטב. זה אירוע שהולך איתך אחר כך לכל מקום".



הן נפגשו לראשונה לפני כשנה. מור, טירונית במחנה 80 שהתגייסה במסלול מיוחד של חיילות איתן, הייתה מלאת מוטיבציה לשבש למפקדיה כל מה שאפשר. אריאל, שעברה מסלול דומה שנה קודם לכן, הייתה המ"כית שלה. כשהביטה בעיניה, היא ידעה שלא תוותר לה. "קלטתי אותה מהשנייה הראשונה", אומרת אריאל, "ראיתי את עצמי בגרסה משודרגת, וידעתי שאין סיכוי בעולם שאוותר לה או עליה, כי אם אני הצלחתי להגיע למקום שהגעתי, גם היא תצליח. אנחנו בנויות מאותו החומר".

מור מחייכת. "בהתחלה הייתי סקפטית, אבל כשאריאל סיפרה לי את סיפורה האישי, הרגשתי שהיא מספרת את הסיפור שלי, ואמרתי לעצמי, ככה אני רוצה להיות. כמוה".

דרך קשה עברה מור כדי לענוד את סרט ההדרכה. בימים אלה היא מסיימת להדריך את קבוצת הטירונים הראשונה שלה. אריאל, חודש לפני השחרור מצה"ל, מביטה בה בגאווה ויודעת: הן עשו את זה. שתיהן יחד וכל אחת לחוד.

המטרה: לוחמת
אריאל קומה נולדה וגדלה במושב רוויה. "הוריי התחתנו בגיל מאוד צעיר, אמא הייתה בת 16 ואבא בן 18. נולדתי להורים צעירים שלא ממש הסתדרו ביניהם ולא היו להם כלים לגדל אותי. כשהייתי בת שנה וחצי הם התגרשו ומי שגידלה אותי הייתה סבתא צילה. הקשר עם אבא נשאר טוב, עם אמא עברתי הרבה תנודות לאורך השנים. לגדול עם תחושת חסך של אמא זה משהו שאי אפשר להשלים אותו ואיתו. למזלי, סבתא מילאה את החלל, ועד היום אני קוראת לה אמא".

יש לך אחים נוספים?
"כן, גם אחים מכל אחד מההורים בנפרד וגם אח משותף משניהם, כך שברור שלא הייתה לי ילדות רגילה. כל ילד חולם על אבא, אמא ואחים תחת קורת גג אחת".

ילדותה עברה עליה במושב עם רגליים יחפות ורכיבה על סוסים. "הייתי טום־בוי, ילדת טבע שמטפסת על עצים. לא הייתי ילדה בעייתית של מכות והסתבכויות, אבל לא אהבתי ללמוד, כי היה לי קשה. בגלל הקושי לא נכנסתי לשיעורים, העדפתי לבלות עם החברות, ללכת לים ולהסתובב בתל אביב. לא עניין אותי בגרות ולא כלום. לא תכננתי שום דבר קדימה, חייתי את הרגע".

ובבית הספר הרימו ידיים?
"גם אם לא ויתרו עליי, אז בטח שלא נלחמו, ולי זה התאים. לצבא לא רציתי ללכת. בצו הראשון הצהרתי שאני דתייה וביקשתי לעשות שירות לאומי כדי לגמור עם זה, אבל אז משהו קרה. פתאום שמעתי שיש דבר שנקרא 'בנות לוחמות' ונדלקתי. ביקשתי לבטל את הפטור ולהתגייס לקרק"ל. ואז הסתבר שאני מגויסת בטירונות איתן".

שזה אומר?
"שזה אומר להתגייס עם בנות מרקעים שונים, שהנתונים הבסיסיים שלהן - הקב"א והדפ"ר – נמוכים. אלה בנות שנשרו מבית הספר, עם סיפורים קשים בבית, שעברו את המיונים בציונים נמוכים. הצבא בעצם נותן להן צ'אנס לעבור טירונות אחרת במטרה לשלב אותן בתפקידים מגוונים. האמת, בהתחלה נבהלתי. חשבתי שישבצו אותי בתפקיד פקידותי, וזאת לא הייתה המטרה".

התבאסת להיות מסווגת בקבוצת חג"מ?
"אלה הנתונים שלי. כמובן שהייתי שמחה להשתייך לקבוצה אחרת, אבל הזלזול שלי בצו הראשון התבטא בתוצאות. ההחלטה שלי הייתה לתת מעצמי 100 אחוז בטירונות, כדי לא להפוך לפקידה. הייתי חדורת מוטיבציה להיות לוחמת".

ובפועל?
"הרגשתי די מתוסכלת ממה שראיתי. רוב הבנות שהיו איתי לא רצו בכלל להתגייס והרגשתי די מנותקת. לא מצאתי את עצמי. הרגשתי יוצאת דופן. לאט לאט הבנתי שיש מקום לכולן ושרק צריך לרצות. הקורס הזה היה עבורי מתנה לחיים. למדתי בו המון בעיקר על עצמי, על האופן שבו אני מציבה מטרות ולא עוצרת עד שאני משיגה אותן. פתאום התחלתי לחשוב על השלמת בגרויות, על לימודים באוניברסיטה. פתאום הרגשתי שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו".
בסיום הטירונות הוצע לאריאל מסלול של קורס מ"כים, שנמשך חמישה חודשים. "פחדתי, כי לא ידעתי אם אעמוד בתפקיד ואיך אסתדר עם בנות אחרות", היא מודה, "אבל החלטתי ללכת על זה".

תפנית בעלילה
בתום הקורס שובצה אריאל לתפקיד מ"כית במחנה 80. "פגשתי שם טירוניות במסלולים שונים, חלקן בנות איתן. זה נתן לי את האפשרות לתת מעצמי למגוון אוכלוסיות. היתרון שלי הוא שאני מגיעה מרקע דומה, עברתי את