צילום: קובי קואנקס ב־13 בדצמבר אמור היה יאיר אשכנזי מרחובות לחגוג את יום הולדתו ה־37. "הוא כבר לא יחגוג... לא איתנו", כתבה אלמנתו מוריה על הקיר הפייסבוק שלה, "חשבתי רבות איך אצליח להנציח את יום ההולדת בלעדיו. המסקנה שאליה הגעתי היא, שאם יאיר לא פה, הרי שהשליחות שלו הייתה יותר חשובה".

חברתו של חלל 'צוק איתן': נוסעת לטיול ארוך
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

לכבוד יום הולדתו ביקשה מוריה להרים כוסית ולהעלות את התמונה בפייסבוק או בווצאפ. מאות אנשים מהארץ ומחו"ל שנחשפו לפוסט שלה הרימו כוסית וגרמו למוריה להרגיש שוב עטופה באהבה ונתינה.

ב־25 ביולי 2014 נהרג רס"ר יאיר אשכנזי ז"ל, מילואימניק בחטיבת המילואים של בה"ד 1, במהלך היתקלות עם מחבלים בצפון הרצועה. חמישה חודשים עברו מאז, ואשתו מוריה ושלושת ילדיו, שהצטרפו אל משפחת השכול, מנסים להבין איך אוספים כוחות וחוזרים לשגרה. "למרות הכאב, שהוא פיזי ממש, אני מנסה להפנות את הקושי למקום של צמיחה", היא אומרת, "אני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות נורמטיביים, שתהיה להם שמחת חיים כמו שיאיר תמיד רצה. חשוב לי שלא יהפכו לילדים שמונעים ממקום של חמלה ורחמים. שיזכרו את אבא וידעו שהיה כאן מישהו שאהב אותם ללא גבולות ושיצמחו ויהפכו לאנשים בזכות עצמם.

"אני יודעת שזה מוקדם מדי, הכל טרי, הכל נוכח, הכל כאן, כל יום הוא היום הראשון בשנה בלעדיו. הגשם הראשון בלי קריאות השמחה שלו, 'בואו תראו גשם וכמה כיף להירטב', חגים ראשונים, נורות בוערים בחנוכיה בלעדיו, עוד מעט יהיו ימי הולדת צמתים חשובים בחיים. תמיד חלמנו שנזדקן יחד, שנוכל לרכוב על אופניים למרחקים ארוכים כי הכל היה כל כך טוב, הכי קרוב למושלם, אולי בגלל זה כל כך פחדתי ביום שהוא יצא. ידעתי. משהו בלב שלי ידע שמשהו רע יקרה".

נר ראשון בלעדיו
בסלון דירת משפחת אשכנזי ברחובות יש ערימה של קוביות על השטיח. יערה, בת שמונה חודשים, ישנה במיטת התינוק, על פניה נסוכה שלווה של תינוקת, שעדיין לא מבינה לאיזה סיטואציה נולדה. יואל (6.5) ואמיר (4) נמצאים בבית הספר ובגן, על המזנון פורחות הרקפות הצבעוניות וסיר אוכל מתבשל על הכיריים. אלמלא תמונותיו של יאיר, המפוזרות ברחבי הבית, לא ניתן לחוש שמדובר בבית שהשכול דפק על דלתו ונשאר נוכח. אופני הרכיבה, התחביב של יאיר, קיבלו מקום של כבוד ונתלו על הקיר במרפסת. מוריה דאגה לבנות להם גגון כדי שלא יחלידו. היא לא נפרדה משום פריט ששייך אליו, ועדיין לא מרגישה שהיא מסוגלת לחשוב איך נפרדים, אם בכלל.

את הנר הראשון של חנוכה הם הדליקו יחד עם 2,000 איש, במצעד הלפידים שארגנו בית הספר והגן של הילדים. בני המשפחה צעדו בראש והעיר כולה הוצפה באור. "קשה לי לתאר את תחושת העוצמה שהרגשנו, בני המשפחה. התמלאנו באור גדול שסלל את הדרך של יאיר תמיד. כל התהלוכה הזו הייתה לזכרו. האיש שהאיר כל פינה וכל מקום שאליו הגיע, האיש שהאיר אותי ואת הילדים ואת הבית הזה, האיש שבלכתו לקח איתו חלק מהאור הגדול והמשמעותי הזה, ואני? אני מנסה להיאחז באור רק כדי שהלהבה תמשיך לבעור בנו".

הכי מאושר בעולם
מוריה (34) ילידת עכו, הכירה את יאיר, יליד נהריה, עוד בילדותם. "אמו הייתה שכנה של סבתי והכרנו כילדים. היינו משחקים יחד בבית של סבתא בעכו, לא היינו זוג, אבל הייתה חברות".

יאיר שירת בסדיר ביחידת 'עוקץ' וכשהשתחרר נסע לחו"ל לטיול שאחרי הצבא. כששב לארץ, החל לעבוד באילת. "באותה תקופה סיימתי את השירות הלאומי וירדתי לנפוש אצל אחותי, שהתגוררה באילת. ידעתי שהוא שם וקבענו להיפגש, ומרגע שנפגשנו לא נפרדנו. אחרי שבוע חזרנו לצפון ועשינו מכינה להשלמת בגרויות. אלה היו שנתיים מדהימות, שני סטודנטים שחיים וחולמים ויודעים שהם ביחד לנצח. אחרי החתונה עברנו לגור בראשון לציון. יאיר למד משפטים והחיים נכנסו למסלול של חתונה, ילדים ועבודה. יאיר עבד כעורך דין ואני כגרפיקאית. עברנו לרחובות כי חשבנו שכאן אנחנו רוצים לחיות ולחנך את הילדים שלנו".

איזה זוגיות הייתה לכם?
"בעיניי היא הייתה הכי טובה שיש. זכיתי באדם מאושר שדואג לאושר שלי ושל הילדים כל הזמן. זה היה הדבר שהיה הכי חשוב לו, שנהיה מאושרים, פתוחים וגלויים כל הזמן. אם הוא היה מגיע הביתה ורואה אותי קצת שפופה, מיד הוא היה אומר לי, 'קודם כל תחייכי'. מעולם הוא לא אפשר לי ללכת לישון כועסת, תמיד ניהלנו שיחה לפני השינה.

"היה לו חשוב להיות עם הילדים בכל נקודת זמן אפשרית, הוא היה מתכנן את היום שלו סביבם, שלא יפספס חלילה דבר - ימי הורים, חוגים, טיולים, רכיבה על אופניים. הוא חלם לעשות את שביל ישראל עם הילדים. הוא לא רצה יותר מדי כסף והיה מאוד קרוב להגשמת חלום לפתוח משרד עצמאי. היו לנו חלומות פשוטים של אנשים רגילים שרוצים לחיות את החיים בנחת. כשיאיר היה מדבר