תוכניות הרדיו השונות של רשות השידור וגלי צה"ל הקפידו בעבר להשמיע מוזיקה מזרחית בשעות מוגדרות מאוד. את השמות המצחיקים בחרו העורכים בהתאם להשקפתם ויחסם לסוג המוזיקה, ולעיתים זה נשמע כהלצה מביכה במיוחד. חלפו השנים, התווספו תחנות אזוריות, ערוצי טלוויזיה, ה'יוטיוב' נותן במה והמוזיקה המזרחית/ים תיכונית נחשבת למובילה. למרות זאת, אותן תוכניות רדיו שמרו על שמן ועל מקומן כאילו דבר לא השתנה. על פניו הגיע הזמן לבטל אותן, כי המציאות השתנתה ואין שום סיבה להשאיר את המזרחים בגטאות מוזיקליים, אך מי שמעודד אותן הם דווקא המזרחים, שרואים בהן ניצחון מסוג אחר.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

בשנות השמונים והתשעים מחו אמני המזרח על הקיפוח המתמשך בתחנות הרדיו והטלוויזיה, והדרתם של המזרחים בלטה לאוזן ולעין. בעוד זהר ארגוב, חיים משה, דקלון, שימי תבורי, אבנר גדסי, להקת העוד וצלילי הכרם חרכו את התחנה המרכזית ופוצצו אולמות, מעל גלי האתר לא נמצא להם מקום. גם מי שקיבל הזדמנות, כמו מרגלית צנעני ב'סיבה למסיבה', הוגבל לשיר של בית ופזמון.

הפתרון שנמצא היה בצורת גטאות: פסטיבל הזמר המזרחי, תוכניות רדיו כמו 'אגן הים התיכון' ברשת ג', 'על הדבש ועל הכיפאק' בגלי צה"ל (שעה ביום) ועוד תוכניות ששילבו את המילה 'מזרח', 'הים התיכון', 'סלסול' או 'טברנה', שחלילה לא תטעו במוזיקה שאתם הולכים לשמוע. כיום תוכלו למצוא את 'אגן הים התיכון' ו'בלדות ים תיכוניות' ברשת ג' או את 'לא נפסיק לסלסל' בגלי צה"ל, שממשיכות להנציח את הקיבעון כלפי המוזיקה המזרחית, גם אם הן אינן מתכוונות לכך.



המוזיקה המזרחית משולבת בתוכניות כדבר שבשגרה, מחזיקה שני ערוצי טלוויזיה, ויוצריה מופיעים בכל מקום ומושמעים כמעט בכל תחנה, כך שהתוכניות הללו אין מותאמות למציאות. אלא מה, דווקא היוצרים המזרחיים מעודדים תוכניות מסוג זה, משום שכעת הן מהוות ניצחון, כאשר המוזיקה "האחרת" נשארת בחוץ והשירים שלהם מושמעים. מה שהיה פעם גטו הוא עכשיו בעצם מגדלור של ניצחון עבורם, כזה שמעיד על השתלטות על טריטוריה, מעין מסיבה פרטית שהשאר לא שותפים לה. לטעמי, התוכניות האלה מיותרות כי הן יוצרות בידול בפועל, בעוד שהמציאות שונה. וזה לא עניין של מזרח ומערב, אלא פשוט משהו סימבולי שמתווה את הדרך של המזרחים חזרה לגטאות מוזיקלים, שעדיין קיימים, גם אם מסתכלים עליהם עכשיו כדירות גג.

גילי ארגוב אשם
כמה צדקנות והטפות מוסר נשפכו אחרי שידור ההופעה של גילי ארגוב ב'דה וויס'. 'מסכן', 'מה עשו לו', 'איך מנצלים בן אדם במצבו', ציקצקו המבקרים, שפטרו במכה אחת את ארגוב מאחריות למצבו. גילי, למי ששכח, הוא גבר בן 41, אחראי למעשיו, והגיע לתוכנית כשהוא בתהליך גמילה. הרצון שלו להתפרסם הוא זה שגרם לו להשתתף ב'דה וויס', הרצון של התוכנית לרייטינג הוא זה שגרם להם לשדר את הקטעים והרצון של הצופים למציצנות גרם להם גם לראות את זה. אז מי אשם?

תוכניות הריאליטי הן ציניות, נמוכות, בנויות על רייטינג וסנסציה. כשנופל להן מישהו כמו ארגוב לידיים הן לא יפספסו את ההזדמנות. לשים נרקומן ובן של מלך המוזיקה המזרחית בפריים טיים זה לא הדבר הכי גרוע שנעשה בטלוויזיה, ולא הדבר הנמוך האחרון שתראו. סף הגירוי של הצופים הופך גבוה יותר והתוכניות מגיבות בהתאם, גם אם זה כולל שידור חוזר של סצינה שבה משתתפת סופגת עלבונות קשים בשל מיניותה ב'האח הגדול'.

אז למה גילי הוא סיפור? כי הוא הבן של זהר. אותו קלף שהוא משתמש בו בכל פעם והורס את עצמו, משמש לא פעם גם להפגנת חמלה כלפיו. אחרת, הוא היה עוד זמר שמשתמש, ואף אחד לא היה מסתכל לכיוונו. לא צריך לרחם עליו, כי זה רק פוגע בו. צריך לתת לו להיות אדון לגורלו, כי אחרי הכל הוא לא הילד שלכם, גם אם אתם חושבים ככה.

סינגלים:
לאה שבת - חושך הוא בעצם אור. כמה אופטימיות יש בשיר המקסים הזה של שבת, שגם הלחינה, ומנסה להפיג את כל החששות בהענקת נקודת מבט אחרת על החיים. שבת היא זמרת מעולה, החומרים שלה הם פנינה אמיתית, וגם השיר הזה מצטרף לרשימה שאסור לכם להחמיץ.


שרון הולצמן - מלאכים נופלים. שיר זיכרון לגבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר, שנפטר לפני כשנה.הביצוע של הולצמן מרגש, ומצליח להתעלות מעל השמאלץ הרגיל במקרים כאלה, ובייחוד מעביר את המסר שצריך לדעת להתגבר על המכשולים ולהיאחז בחיים, גם כשנדמה שהכל אבוד. ובכך, בעצם, ממלא את מטרתו בלי לפספס את איכותו.


תומר אביעד – מרים את המתג. אביעד הלחין למילים של היוצרת נורית האן זיגלר, שגם מלווה בקולות רקע, ונשמע כמו משהו ששייך ל'נקמת הטרקטור'. שיר שנמצא מתחת לרדאר שלכם (פחות מ־200 צפיות ביוטיוב) אבל ראוי להרבה יותר. אל תתנו לאלמוניות הזמרים להכריע, ושימו אוזן.


מורן אוליאל - שום דבר. יש לה קול מ