מודה, בהתחלה לא הבנתי על המהומה. יובל דיין לא הראתה שום ניצוצות של משהו אחר, מלהיב או חדש. ופתאום, בסינגל אחד מושקע ומהודק היטב, כל הכישרון של הילדה מאשדוד פרץ החוצה וכבש. האם אנחנו עומדים בפני משהו באמת מלהיב או שהריק הגדול שיש במוזיקה הנשית בישראל הוא זה שיוצר את הציפייה? רק הזמן יעיד, אבל מה שבטוח הוא שדיין היא דוגמא טובה לחומר גלם, שעם הכוונה נכונה יכול להתפתח למשהו חיובי, בעוד שהישארות בתוכנית ההיא עלולה הייתה לכבול אותה לרצון המפיקים. האחד ועוד אחד הזה הוא בדיוק הסיבה לפרישה שלה - יובל דיין רצתה להיות עצמה.

הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

לא פעם ראינו בתוכניות ריאליטי איך המשתתפים מעקמים את עצמם לטובת ההפקה, ומי שלא רצה להתיישר היה חוטף בראש או לפחות היה מקבל מראש הודעה שזה 'עלול לגרום להם להדחה'. כך קיבלנו לרוב קבוצת פחדנים שעמדה על הבמה, שניסתה לרצות מישהו במקום להפגין את הכישרון שלהם. נינט טייב, למשל, הייתה בעונה הראשונה כל מה שביקשו ממנה: מאמי לאומית, הסינדרלה השמנמנה מקריית גת, שאולי אוהבת את 'היהודים' אבל בגמר הלכה על זהר ארגוב. ואז, כשהיא השתחררה קצת ורצתה להיות נינטייב, כולם הביטו בה בתימהון, כאילו רימתה אותנו. וטייב, רק רצתה להיות עצמה.



מי שיחפש שירים של יובל דיין ביוטיוב, טרום 'דה וויס', יגלה משהו לא מלוטש ומאוד בוסרי. באודישן הראשון שלה היא הפגיזה אבל אחר כך טבעה לתוך הבינוניות. הבעיה הייתה שהיא בעיקר הוכנסה למסגרת שלא התאימה לה ורצתה משהו אחר. אז היא פרשה וכולם נאלמו, ופתאום כשהיא חוזרת בעוצמה כזאת כולם מבינים - דיין ניצלה את הבמה שניתנה לה כדי שיראו מה היא יודעת לעשות, אחר כך פרשה כדי לעשות את מה שהיא הכי טובה בו, ללא תכתיבים וללא שיקולי רייטינג על הראש. כך נוצר 'לאסוף', שהוא פשוט שיר מעולה, שבעיקר מעורר סקרנות להמשך, לכל מה שנקרא הפרויקט של יובל דיין.

כל מה שקדם
אני חושב שמזמן לא צחקתי ככה מול מסך הטלוויזיה. לרגע היה נדמה שזו פרודיה על תחרות זמר, אבל אז התברר שזו בעצם תחרות הקדם אירוויזיון הגרנדיוזית שבה היו שלושה חצאים לטובת גמר אחד, ושכל אחד מהם היה גרוע ממשנהו. הנחיה מוגזמת של אורנה דץ ורון שחר, שירים שחלקם כאילו נלקחו ממכונת זמן וכמה העמדות שגם צדי צרפתי לא היה חושב עליהן. אתמול (חמישי) כבר נודע לכם מי השיר ששלחתם לאירוויזיון בשוודיה, אבל השאלה אם כל זה היה שווה את זה.

30 שירים בוצעו בעיקר על ידי אלמונים או יוצאי תוכניות ריאליטי, שרצו לשחזר את ההצלחה של שירי מימון או לפחות של בועז מעודה ולהיות הנציגים של ישראל בתחרות הזמר. אולי הכוונות היו טובות אבל התוצאה הסופית הזכירה יותר במת נוער, שבה כולם עולים לשיר ללא סינון והכל נראה בהתאם. ריקודים שלא קשורים, זמרי ליווי שקפאו במקומם, זמרת שנכנסת על כתפיים, ובעיקר מבוכה גדולה נוכח הרמה הירודה. אולי חוץ מחיה סמיר המצוינת, שהפסידה את המקום שלה בגמר לטובת פליטי ריאליטי, לא באמת קיבלנו תחושה של קדם או של תחרות חשובה.

יהיה מי שיצדיק את מופעי הביזאר האלה ברצון לתת ביטוי לכל מיני זמרים, אבל כל מי שעיניו בראשו הבחין שמשהו בהפקה המושקעת הזאת פשוט עורר גיחוך ושבר אפילו את השיאים של הפעם הקודמת, כשאקי אבני נתקל בכל כך הרבה תקלות טכניות ועדיין שמר בקושי על החיוך. הפעם, הבדיחה על חשבוננו.

סינגלים על המדף
דני רובס - 'אני לא מפסיק להתרגש ממך'. האמן הוותיק יצר פסקול משל עצמו, כזה שתזהו אותו גם אם תשמעו שירים שלו אצל אחרים. אחרי שנים הוא חוזר עם סינגל מצוין ו'דני רובסי' לחלוטין, כזה שמרגש, אומר את המילים הנכונות וגם מדבר על אהבה מבלי לדמות את האישה לאיזה חפץ. מסוג שירי האהבה המקסימים שחסרים כל כך למוזיקה הישראלית, שהלכה קצת לאיבוד בשנים האחרונות.


אבי בניון - 'למתוח את הגבול'. להשוות אותו לאחיו עמיר זה פשוט לעשות לו עוול. אבי בניון הוא יוצר בפני עצמו שמציג קו מוזיקלי אחר לגמרי, עם נגיעות יותר רוקיסטיות, שגם מציג רזומה לא רע. אלא שהצל של אח שלו תמיד יהיה מעליו, צל שאולי מכסה אותו. בכל מקרה, הסינגל החדש שלו הוא לא משהו שיוביל את אבי קדימה, פשוט כי הוא סתמי מדי.


'הפרויקט של עידן רייכל' - 'בלילה'. יש תחושה שכל מה שהבחור הזה יעשה יהיה מוצלח. אחרי שהקסים עם 'עכשיו קרוב', הפרויקט מנסה לשחזר את ההצלחה עם עידן חביב (רייכל שר איתו את 'אבא, אמא וכל השאר' במסגרת 'עוד מעט נהפוך לשיר' של גלי צה"ל), אבל מה שמתקבל הוא שיר עם לחן מעולה ומילים קצת פחות, כשהנוכחות של חביב לא מורגשת, וחבל. כבר הוכח שאפשר להפיק יותר מהחיבור הזה.


שריף - 'שריף אוהב'. לא מדובר בטעות כתיב אלא בזמר ששר על עצמו, שהוא אוהב את האישה שלו. חלפו שנים רבות מאז פרץ הזמיר