אפילו מזג האוויר הסוער בערב יום חמישי שעבר, לא הצליח לפגוע בחגיגה הנוסטלגית שהתרחשה במוזיאון ראשון לציון. 150 איש, כולם ילידי שנת 1951 שגדלו בראשון לציון, התקבצו למפגש מרגש במיוחד והעלו זכרונות מהימים לפני שראשון לציון היתה העיר הרביעית בגודלה והוכתרה כבירת הקניונים.

שנתון 1951. עוד נשוב ונפגש | צילום: אבי מועלם

היו שם הרבה מאוד חיבוקים ונשיקות לצד סיפורים על מעשי קונדס בתיכון, חפירת שוחות במלחמת ששת הימים ואהבות נכזבות, וכולם הסכימו כי ערב אחד אינו מספיק כדי לגשר על פער זמנים כה גדול של 50 שנה וכי יש להיפגש שוב בהקדם.

מחזור ילדי 51 הביא אליו תלמידים מבתי ספר שונים שנפגשו בתיכון בגימנסיה הריאלית, ושמתוכם יצאו שמות גדולים כמו אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג, עודד בן חור שכיהן שגריר ישראל בוותיקן ועוד אנשי צבא חוקרים וגם את עליזה קינן, אמו של ראש העירייה הנכנס רז קינסטליך.

"הרוב התרגשו"

היוזמה למפגש המחודש אחרי 50 שנה היתה של אתי שומרוני, שלמדה בבית ספר 'ידלין', וחבר ילדותה נחום ריש שלמד בבארי. "הגענו לנחם בשבעה בת מחזור שלנו שאמה נפטרה", מספר ריש. "אחרי שיצאתי משם התחלתי לחשוב שאנחנו עוד מעט נושקים ל־70. אמרתי לעצמי, אנשים נושרים כמו עלים והזמן רץ לנו והרגשתי שאני חייב לעשות משהו".

ריש העלה את הרעיון בפני חבר קרוב מהעבר, "אמרתי לו 'לא יעזור כלום, אני אדאג שתהיה פגישת מחזור של כל בני השנתון שלנו בעיר. יש לי זיכרון טוב אז הכנתי רשימה ראשונית של אנשים שלמדו איתי או שהיו בתנועות הנוער. לדעתי, פניתי לכל מי שהיה אפשר, בסך הכל 260 איש שמתוכם אישרו הגעה 150 אנשים".

"זה התחיל לתפוס תאוצה מעצמו", מוסיפה שומרוני. "כל אחד שפנינו אליו נשאל האם הוא שומר על קשר או מכיר חבר אחר מהמחזור. כך התגלגלנו מאחד לשני, כשלדעתי הגענו לרוב המוחלט של בני המחזור שלנו, להוציא את אלה שכבר לא איתנו או שאינם גרים בארץ".

 מימין: היוזמים שומרוני ודיש וחלק ממשתתפי האירוע  | צילום: קובי קואנקס

לדברי שומרוני, רוב האנשים שאליהם פנתה הביעו שמחה והתרגשות גדולה על ההזדמנות להיפגש. "יש כאלה שהגיעו מארה"ב, רומניה ובולגריה במיוחד לטובת האירוע. מצד שני היו גם כאלה שלא רצו להגיע. כנראה שהרעיון של פגישת מחזור לא עורר אצלם את בלוטות הנוסטלגיה והם אמרו שיש להם את העולם שלהם כיום ואין להם רצון לחזור ולפגוש אנשים מהעבר".

אהבה בבית הספר

במהלך הערב נזכרה קבוצת חברים שלמדה יחד בגימנסיה הריאלית בפרוץ מלחמת ששת הימים, "היינו בסוף השישית וחפרנו שוחות בחצר וכשהיו אזעקות היינו רצים אליהן. בזמן הלחימה התנדבנו בדואר כי לא היה מי שיחלק את המכתבים", הם מספרים.

ויש גם סיפורים רומנטיים. שלושה זוגות שהתאהבו בתקופת התיכון וכיום, 50 שנה לאחר מכן, משוויצים בפני כל מי שמוכן לראות עם תמונות הנכדים.

בתוך כל אלה ישנו גם הסיפור המיוחד של שומרוני, שהכירה את אילן בעלה כבר בתקופת התיכון, אבל את האהבה הם מימשו רק לפני שמונה שנים. "בתיכון היא היתה אהבה נכזבת, לא שמה עלי", הוא מספר, "היו לי המון שעות ישיבה מתחת למדרגות הבית שלה, אבל לא יצא מזה שום דבר כי פשוט לא עניינתי אותה".

שומרוני: "זה סיבוב שני, של שנינו. אני התחתנתי והוא התחתן, אחר כך כל אחד מאיתנו התגרש. לפני שמונה שנים, בכנס מחזור קטן ואינטימי, נפגשנו והתחברנו שוב. אני בדיוק חזרתי לארץ אחרי המון שנים בארה"ב ומאז אנחנו יחד".

"אולי גם הערב תצא מכאן זוגיות", מוסיף אילן, "היינו צריכים להכין ליד פתקי השמות של כולם את הסטטוס: גרוש, רווק, אלמן או נשוי".

סיפורי הצלחה

לדברי שומרוני, במהלך יצירת הקשר עם החברים מהעבר היו לא מעט הפתעות. "היה בחור שהיה שובב מאוד בכיתה ולא רצה ללמוד, אחד כזה שכולם סימנו אותו כטיפוס שלא יגיע לגדולות", היא מספרת. "עברו השנים ועכשיו תוך כדי החיפושים אחריו התברר לנו שהוא הפך לדוקטור גדול ברפואה, אחד השמות הגדולים בתחום שלו. יש גם איזה דיפלומט מצליח שבתיכון לא היה מהמובילים, היו לנו לא מעט הפתעות כשגילינו מה אנשים עושים כיום".

בן שכבה נוסף שהפך לסיפור הצלחה הוא ד"ר אפרים לאור, מומחה לרעידות האדמה וגם אל"מ במיל' שקיבל צל"ש במלחמת יום כיפור. "איבדנו את התמימות מוקדם מדי, אחרת היינו חיים עוד 50 שנה בתמימות, אבל איבדנו גם חברים במלחמות".

על השאלה האם הוא מרגיש שיש ירידת הדורות הוא אומר, "יוצא לי להרצות לא מעט בפני תלמידים צעירים ואני מגלה צעירים כישרוניים מאוד. יש להם סקרנות עצומה, שאלות שנוגעות ללב, אין בהם תמימות והם רוצים לדעת. אני חושב שהדור שלהם טוב יותר, יש להם נחישות גדולה ומחויבות למדינה".

לצדו עומד עוד סיפור הצלחה של אותו מחזור מוצלח, עודד בן חור שהיה שגריר ישראל בוותיקן והביא גאווה גדולה לעיר ולגימנסיה הריאלית, שסיפר מה הפך את ילדי 51 מראשון לציון למיוחדים, "אנחנו באים מרקע של ערכים ושל פרופורציות. אנשים רציניים שלמדו וקיבלו ערכים בבית, בתקופה שראשון לציון היתה עייירה ולא עיר כמו שהיא כיום. השקיעו בנו ונתנו לו המון תשומת לב, דברים שאתה כמעט ולא נתקל בהם כיום", הוא מספר.

שומרוני ודיש עם תמונות המחזור של ילדי 1951 | צילום: קובי קואנקס

"התרגשתי לראות את החברים. בכל זאת, אנחנו בני 67. נעים לראות פתאום את כולם אחרי כל כך הרבה שנים ואנחנו מסתכלים קדימה. לדעתי זו רק התחלה ויש לנו עוד מפגשים לפנינו כי ערב אחד לא יספיק לסגור את כל הפערים ויש לנו תוכניות להמשך, למשל להפיק סרט".

פער הדורות

אורח נוסף באירוע החגיגי היה ראש העירייה, רז קינסטליך, שגם אמו נמנית על בוגרי מחזור 1951. בתחילת הנאום פנה בדברים אל אמו, ואז, מול הקהל הרב, וברגע מרגש במיוחד לא הצליח לעצור את הדמעות.

מי שהצליח אולי לסכם הכי טוב את אותה תקופה היה דן עופרי, ממגישי החדשות האגדיים של קול ישראל. "את הטיטולים הרתיחו על פרימוס כי לא היו מגבונים חד פעמיים. אם היו למישהו תולעים הוא היה בולע שן של שום. על האופניים רכבנו בלי קסדה וחיפשנו רחוב עם ירידות תלולות כדי לטוס. הברקסים לא תמיד עבדו, ואם קיבלנו מכה והברך התנפחה אז לחצו עליה עם שקית קרח. כאב, אבל גם חישל. לא היתה טלוויזיה אבל היו חברים של ממש, כאלה שאפשר לפגוש מבלי לקבוע שבוע מראש.

היינו קוראים זה לזה ממרפסת למרפסת ומשחקים יחד שעות מבלי שיחפשו אותנו בסלולרי. שיחקנו בחוץ קלאס ולא בתוך חדרים ממוזגים, שיחקנו בשמש בלי קרם הגנה ואת התוצאות אנחנו מקבלים היום. נפלנו, נפצענו אבל מעולם לא פרנסנו עורכי דין בתביעות על כך.

חלק ממשתתפי הכנס. היו גם סיפורים רומנטיים | צילום: אבי מועלם

"הגענו לבית ספר ברגל ואף אחד לא הסיע אותנו, כשעל גבנו ילקוט עור כבד ומשופשף שבדרך כלל הגיע אלינו בירושה מאח גדול שקיבל אותו מבן דוד", הוא מוסיף. "אפילו נעליים עברו בירושה. רופא המשפחה בקופת החולים זכר כל אחד באופן אישי ולא היה צריך מחשב בשביל זה. המורה היה כל יכול והוא העמיד אותנו בפינה ולא עלה בראשו של אף אחד מאיתנו להתלונן.

גדלנו שמחים, יצרנו והפעלנו את הדמיון שלנו. חלקנו היינו היפראקטיביים אבל לא ידעו לאבחן את זה, להיפך, בגלל זה ראו את אמא שלי בבית הספר יותר ממני. יצאו מאיתנו אנשי צבא, מחנכים, חוקרים, אנשי אקדמיה, מרצים, רופאים ועוד. נגענו בחיים עצמם ולא בחיים הווירטואליים".