בעוד שבוע יסתיים החופש הגדול ועשרות אלפי הילדים ובני הנוער בראשון לציון יחזרו לגנים ולבתי הספר. עבור מיכל לביא בת ה־11 זו היתה אמורה להיות השנה האחרונה בבית הספר היסודי, רגע לפני שהיא מתחילה את דרכה בחטיבת הביניים.

בנות כיתתה כבר מתרגשות לקראת הלימודים בכיתה ו' ובת המצווה שיחגגו השנה, אלא שמיכל ובני משפחתה עומדים בפני מסע אחר - להציל את חייה.

מיכל לביא. צילום: פרטי

"היום הזה התחיל ממש טוב"

לפני ארבעה חודשים בלבד היתה מיכל ילדה ככל הילדות. היא אהבה לצאת לשחק עם חברות ותכננה מה תעשה בחופש הגדול, אבל כאב חד בחזה שהחל בשעת לילה מאוחרת הפך את כל עולמה ואת עולמם של בני משפחתה.

"היום הזה דווקא התחיל ממש טוב", מספרת מיכל, "באותו היום לא למדנו כי קיבלנו הדרכה על רכיבה בטוחה ואחר הצהריים נפגשתי עם חברות והייתי בפעולה של הצופים. באמצע הלילה התעוררתי מכאבים בחזה, כאבים חזקים. ההורים שלי הבינו שהכאבים האלה חריגים ומיד נסענו לבית החולים".

"נסענו למיון ושם השאירו אותה להשגחה בכדי לעשות סדרה של בדיקות", משחזרת אמה תמר, שנמצאת מדי יום ליד מיטתה בבית חולים 'שניידר'. "בהתחלה מיכל אושפזה כדי לשלול כל מיני בעיות רפואיות ולא מצאו לכאב שלה שום הסבר. בשלב זה הרופאים החליטו לעשות לה ניתוח ולהשתיל קוצב שיקל את הכאבים בחזה, אבל למרות זאת הכאבים המשיכו. שלושה שבועות לאחר מכן, בעוד אנחנו בבית החולים, חלה החמרה במצב שלה וככל שעבר הזמן המצב הידרדר עד שלבסוף היא קרסה, והאבחנה היתה חד־משמעית - הלב קרס".

לבני משפחתה של מיכל אמרו הרופאים שאי־אפשר לחכות ושחייבים להכניס את בתם הקטנה לניתוח כדי לחבר אותה למכונת לב מלאכותית, שאליה היא מחוברת עד היום.

"החיים נעצרו"

מיכל היא השנייה מתוך ארבעה אחים. בעקבות המקרה נאלצו ההורים לצאת לחופשה מעבודתם והם משקיעים את מירב המאמצים והזמן כדי לטפל במיכל. סבא של מיכל, חבר המועצה הוותיק ביותר, ציון כהן, ושאר בני המשפחה, התגייסו גם הם למאמצים. "החיים נעצרו. מאז שמיכל התאשפזה הם לא חזרו לשגרה יותר", אומרת תמר.

מיכל עם אמה תמר. צילום: באדיבות המשפחה

"כולנו פה, לא עוזבים אותה, תמיד אני או בעלי צמודים אליה. הראש טרוד מאוד, קשה לעכל את ההידרדרות הזו ויש המון סימני שאלה ואין תשובות. מהר מאוד הבנו שכל האנרגיות צריכות להיות מופנות לכך שיהיה לה לב חדש ואנחנו נלחמים שזה יקרה, כי המכשיר שמיכל מחוברת אליו אמנם מאריך חיים, אבל מצד שני זו מכונה והיא יכולה גם להיות מאוד מסוכנת. כל יום שהיא איתה זה יום בסיכון מאוד גבוה ולכן חייבים להיפטר מהמכשיר הזה כמה שיותר מהר. גם הסוללה של המכשיר מספיקה לחצי שעה בלבד ואי־אפשר להתרחק מבית החולים או ממקור חשמל".

בינתיים התווסף לשמה של מיכל גם השם 'חיה'. "בשלב מסוים כשאתה נמצא בתוך כל המצב הזה אתה מקבל המון פניות מאנשים וחלק מהן פניות רוחניות", מסבירה האם. "הציעו להוסיף לה את השם בשביל התפילות".

למרות גילה הצעיר, מיכל מודעת היטב למצבה ולכך שהיא חייבת לעבור את השתלת הלב במהירות האפשרית. בימים אלה נערכת המשפחה כולה לקראת טיסה לניו יורק, שם יש בית חולים המתמחה בהשתלות לב וכן סיכויים גבוהים יותר לכך שיימצא תורם. "הרופאים מסבירים לי הכל אז אני יודעת שאני כרגע ממתינה להשתלת לב", אומרת מיכל, "אני מחכה שימצאו לי לב מתאים. בארץ אין סיכוי גדול ולכן המשפחה שלי ואני נטוס לניו יורק, כי שם הסיכויים הרבה יותר גבוהים".

תמר: "בישראל המודעות לנושא תרומת איברים היא מאוד נמוכה. זמני ההמתנה כאן הם מאוד ארוכים ואנחנו מבינים שבניו יורק ההסתברות למצוא לב היא גבוהה יותר, אבל זה הרבה עניין של מזל ואנחנו ממשיכים לחכות".

נקודת אור אחת יש בסיפור. לדברי האם "מאז מה שקרה יצאנו למסע הסברה ונודע לנו שמאז שהתחלנו כבר חתמו אלף איש על כרטיס אדי".

איך מסתדרים עם ילדים נוספים שנמצאים בחופש הגדול וגם מצליחים לטפל במיכל?

"זה באמת מאוד קשה. מנסים להיעזר בכל הסביבה וזו הזדמנות טובה להודות כל מי שעוטף אותנו. אחות של מיכל נכנסת עכשיו לכיתה א' והיתה דילמה גדולה לגבי הטיסה לניו יורק כי היא לא תתחיל את המסגרת במקום הרגיל, אבל הבנו שהטיסה היא הכרחית ושגם יש צורך להישאר שם חצי שנה אחרי ההשתלה כי זה גם תהליך, אז היה ברור שלא נפצל את המשפחה ונטוס כולנו לשם.

"לאחים שלה מאוד קשה כל המצב", מוסיפה תמר. "הם קשורים מאוד למיכל והגעגועים אליה גדולים. בכל פעם שהם חוזרים מבית החולים הם בוכים. גם כל אחד רוצה את תשומת הלב שלו וכל אחד מבטא את זה בדרך שלו. אני בוכה כל היום, מדברת כבר פחות ופחות עם חברות בטלפון רק בגלל שאני יודעת שאתקשה לעצור את הבכי בשיחה איתן על המצב".

געגוע לבית הספר

למרות המצב הקשה וחוסר הוודאות, מיכל שומרת על אופטימיות ומאמינה שהחיים יחזרו למסלולם, "בבית החולים משעמם לי מאוד. בשעות הבוקר יש הרבה בדיקות וטיפולים שזה החלק הכי מעצבן ביום. אחר הצהריים אני בדרך כלל עם המשפחה, אבל אני ממש מחכה לצאת מפה מהר. אני כל כך מתגעגעת לבית. אני מתגעגעת לחדר שלי ורוצה כבר לחזור לשחק טניס כמו שעשיתי פעם.

"אני רוצה לבקש מכל אחד שידע כמה חשובה תרומת איברים", היא מוסיפה. "לי זה קרה פתאום וזה יכול לקרות לכל אחד אז בבקשה תחתמו על כרטיס אדי".

בעוד שבוע חברות שלך יחזרו לבית הספר. איך את מרגישה עם זה?

"קשה לי לענות על השאלה הזאת. אני מתגעגעת לכל מה שהיה לי לפני האשפוז. כל הזמן חיכיתי להיות בכיתה ו' כי אצלנו בבית הספר זו הכיתה הכי שווה. הם נחשבים לגדולים של בית הספר. אני מקווה שאצליח להצטרף, גם אם זה באמצע השנה. אף פעם לא חשבתי שאתגעגע לבית הספר, אבל זה חסר לי מאוד".

 עזרו להציל את מיכל

בחודש האחרון השיקה המשפחה קמפיין בשם 'להציל את מיכל' ובמסגרתו הם אוספים כסף לטובת המשך הטיפול והשהייה בזמן הטיפול וההחלמה בניו יורק. ניתן לתרום בדרכים הבאות:

כתובת לתרומה בכרטיס אשראי (מוכר במס לפי סעיף 46) - http://ilfb.savemichal.info

או בהעברה בנקאית ישירות לחשבון נאמנות ע"ש 'להציל את מיכל': בנק דיסקונט (11), סניף 055, חשבון 0160583413.