הפעם הראשונה שתרמתי שיער הייתה במקרה. הייתי בכיתה ד' ורציתי להסתפר. הספר הציע לי להוריד מעט יותר משתכננתי ולתרום עבור חולות סרטן. ילדה בת 9, מי ידע שיש מישהי שיכולה להרוויח משהו מהשיער שלי? הסכמתי עם הספר וכמה דקות אחר כך אני עומדת עם הצמה הגזורה שלי ומחייכת למצלמה עם תחושת סיפוק שלא הכרתי בכל חיי הקצרים. עוד באותו יום גמלתי בלבי: אני מאריכה ותורמת שוב. ובאמת שנתיים אחר כך וזה שוב אני עם הספר שלי והצמה שכבר לא שלי מצטלמים עם חיוך של אושר למצלמה. בעצם, אושר זאת אולי לא המילה, סיפוק תתאים כאן יותר. סיפוק שיש מישהי, אולי אפילו בגילי, שתקבל בזכות הפעולה הפשוטה שלי, שלא הצריכה שום מאמץ, למעט המתנה בסבלנות שהשיער יגדל, פאה איכותית שתעטר את ראשה ותחזק את רוחה. אולי בכל זאת אושר זו המלה.

אורי יצחקי (צילום פרטי)

אז החלטתי שוב להאריך את השיער אבל לגורל היו תכניות משלו, ובגיל 15 התחיל להמטיר במכות. אחרי אינספור בדיקות בשל כאבים עזים ברגל, אובחנתי עם סרטן. בום. בכיתה י', כשהראש נמצא בלימודים ובילויים עם חברות, אני צריכה להתחיל טיפולים כימותרפיים. בום. בידוד חברתי. בום. השיער מתחיל לנשור. בום! בום! בום! 

חושך. זה מה שאני זוכרת מהתקופה הזו. בעיקר חושך. עצב, דיכאון. תבינו, עד שהשיער התחיל לנשור לא באמת עיכלתי את מה שאני עוברת. נראיתי כרגיל וזו נחמה, אבל אז אני מעבירה יד בשיער ויוצאת כמות מבהילה של שיערות. כמות גדולות יותר מופיעות מדי בוקר על הכר ואחרי שלושה ימים הראש כבר מלא קרחות. לא הייתי מסוגלת להביט במראה, שלא לדבר על לקבל אורחים. אפילו מלגעת בראש נגעלתי ואימא שלי חפפה לי. החלטתי לגלח וזה היה נורא אפילו יותר. ישבתי עם הגב למראה והתייפחתי בזמן שאמא גילחה לי את השיער. חושך.

לזיכרון מנחם הגעתי עם מעט מאוד תקווה. ובכל זאת, כששמו לי על הראש את הפאה התעוררתי כאילו ישנתי עשר שנים. פתאום זיהיתי את הפנים במראה, פתאום הייתי אורי, פתאום הייתי נערה שוב, ולא גרסה חולה של מישהי שהכרתי פעם.

השינוי בי היה מידי. ממש מחושך לאור. קשה להעביר במלים כמה שזה עוזר. רק עם קבלת הפאה הבנתי מה המשמעות האמתית של התרומות שלי. הפאה שקיבלתי נתנה לי אומץ לצאת, לנשום אוויר, להיפגש עם חברות ובעיקר להילחם במחלה. מאותו היום הפסקתי לבכות וחזרתי יותר לחייך. מאז אני בעצם לא מפסיקה לחייך.

הפאה הייתה לי לעזר בזמן המחלה, אך גם לאחריה. עכשיו לאחר שהבראתי והייתי צריכה לחזור לחיים שלי, פחדתי. פחדתי פחד שאי אפשר להסביר. נכון שאנשים שמכירים אותי לא היו שופטים. אבל יש הרבה שלא.להרבה אנשים אין נימוס. הם עומדים ובוהים בקרחת או בכיסוי ראש וחושבים שאת לא רואה. חושבים שזה לא פוגע ויש גם כאלה שאפילו לא שמים לב לעצמם. ואז, כששמתי עלי את הפאה ויצאתי החוצה חזרה לחיים, הכול היה נראה יותר פשוט. הכול היה יותר קל. מי שיודע, יודע. ומי שלא יודע, לא צריך לדעת.

אורי יצחקי (צילום פרטי)

הפאה היא אחד הדברים שנתן לי את האומץ להיכנס לכיתה כמו שאני עם השיער הקצר וגם לחזור וללכת לפעילות בתנועת הצופים בה אני פעילה כרשג"דית (ראש גדוד) מבלי שהחניכים ייבהלו ממני.

הלוואי והייתי יכולה לפגוש את הבנות שתרמו לי בכזו אצילות נפש את שיערן והצילו לי את החיים. בעצם, אם אני יכולה לאחל לעצמי משהו זה שיום אחד, לא עוד הרבה זמן, אוכל לתרום שוב ולסייע להאיר את העולם של מישהי אחרת.

בתאריכים 24-26 לדצמבר ייערך המבצע השנתי לגיוס תרומות שיער עבור חולות סרטן. אם אתן יכולות, אל תוותרו על הזכות הזו, מניסיון של מי שמכירה את שני הכיוונים. צמה של עוצמה זו לא סיסמא, זה צו המציאות. בכוחכן לתקן למישהי אחרת את החיוך, ביכולתכן להציל למישהי את החיים. אין זכות נפלאה מזו בכל העולם. מניסיון.

רוצות לקחת חלק במבצע צמה של עוצמה? מותג טיפוח השיער פנטן ועמותת זכרון מנחם מזמינות אתכן לתרום צמה של עוצמה עבור נשים, צעירות וילדות חולות סרטן בין התאריכים 23-26.12. רשימת המספרות המשתתפות במבצע