כשהתחלתי לעבוד במונית הייתי בשיא ההתלהבות לדבר עם כל אחד שנכנס למונית. להודות לו, לברך אותו ואם אפשר גם לתת לו עצה טובה לדרך..

המקרה שלנו היה בחורף. הגעתי לתחנה מרכזית בירושלים. היה חושך, השעה שמונה בערב. נכנס בחור בשנות החמישים פלוס, יושב לידי עם תיק ג׳ימס בונד ומבקש שאני אסע לנס הרים.

"למושב נס הרים?", שאלתי.
"כן, למושב נס הרים".
"טוב", אמרתי והתחלנו בנסיעה.  
"מה שלומך?", שאלתי.
"מה שלומי? מה אני מכיר אותך? מה אכפת לך מה שלומי? מה אנחנו חברים? וואלה יופי". 

הייתי בשוק מהתגובה שלו. בלעתי את הרוק.

"תגיד, איך אתה רוצה שאני אסע, משדרות הרצל או מבגין?", שאלתי אותו בשביל להבין מה מהוא מעדיף. 
"תגיד לי,  אני הנהג מונית או אתה הנהג? מה החלטת לשגע אותי? מה שלומך? מאיפה לנסוע? אללה יסטור איתך". 

ממש נפגעתי. בלב שלי אמרתי 'איכס, איזה אדם אנטיפת. בטח כולם שונאים אותו'. הפסקתי להתיחס אליו ורציתי לפתוח רדיו אבל פחדתי שהוא יעיר לי.
הגשם היה חזק. עברתי את בית חולים הדסה עין כרם והתחלתי להכנס לכביש המטולטל הזה בדרך לנס הרים. חושך מצרים. לא רואים כלום. גשם חזק. "איך לא שמים פה תאורה ממש מסוכן הכביש הזה..." אמרתי חצי לעצמי חצי בתקווה ליחס, אבל כמובן שאדון אנטיפט לא התייחס... פתאום נזכרתי שיש לי חבר כורדי שגר בנס הרים והוא ממש נחמד. בכלל אני חושב שהכורדים אנשים נחמדים וטובים. בטוח 'הוא' לא כורדי חשבתי לעצמי. וישר אני מנסה לתייג אותו מאיזה עדה הוא. יש לי חבר טוב שקוראים לו שוקי. והדבר ששוקי הכי שונא בעולם שמתייגים אנשים בגלל מוצא. אצלי זה בא משיעמום או הרגל ... לא יודע. 

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

בחזרה לבחור שנוסע איתי, בדרך למעלה במעלה הכביש עם הסיבובים שלא נגמרים. האיש פונה אלי ומבקש ממני לעצור בצד הכביש.

"איפה אני אעצור? אין פה מקום! זה מאד מסוכן לעמוד פה".
"תעצור, אני צריך להשתין דחוף".
"אתה לא יכול להתאפק?" שאלתי.
"תעצור אני אומר לך! תעצור".
עצרתי בצד. פחדתי שלא ניפול לתהום בצד ימין. גשם חזק יורד. בקושי רואים משהו. שמתי ארבעה וינקרים והבחור ירד.
בינתיים עברו כמה דקות והבחור לא חזר. אמר לי שיש לו רק קטנים לעשות. אולי הוא עושה גדולים, חשבתי. נחכה שלא יצעק עלי שאני מפריע לו.
בינתיים עברו עשר דקות. אמרתי לעצמי ש'יש פה משהו לא הגיוני. לא יכול להיות שהוא ברח, התיק שלו ברכב. אולי אני אצא לבדוק? מה אני משוגע להפריע לו, אני פוחד שהוא יצעק עלי... נחכה עוד כמה דקות...'. אחרי רבע שעה יצאתי מהרכב וקראתי "אדוני, אדוני" ואני שומע קול אבל אני לא מזהה מה הקול אומר.

"אדוני אדוני הכל בסדר?"
"לא. אני פה, פה, תסתכל למטה..."
"איפה? אני לא רואה". 
"למטה למטה..."
הסתכלתי לתוך החור של הביוב שהיה פתוח והאיש נפל פנימה.
"הכל בסדר?"
"מה בסדר?!? אני צועק לך שעה איפה אתה??! נשברה לי הרגל! תתקשר לאמבולנס! אני לא יכול לזוז". 
"כבר אני מתקשר. יש לך קוד לטלפון?"
"למה אתה צריך את הטלפון שלי?"
"להתקשר לאמבולנס".
"אין לך טלפון?" 
"יש לי, אבל שלא יחייבו אותי בסוף בהזמנה".
"תגיד לי, על מה אתה חושב? תזמין כבר! כואב לי כל הגוף ואני אטבע פה עם הגשם". 
התקשרתי לאמבולנס. ביקשתי מהם שלא יחייבו אותי. רק את מי שנפל.
חזרתי אליו. ואני עומד מעליו בגשם והוא שוכב בתוך הבור ומתפתל מכאבים.
בשעה טובה הגיע האמבולנס. כיוונתי אותם. הכניסו מיטת קרש והרימו אותו בפעולה של סיירת.
"אייייי כואב לי. כואב לי... אייייי".
"לאן אתם לוקחים אותו?" שאלתי את אחד הפרמדקים. פתאום הבחור הפסיק להתלונן על הכאבים וצעק לעברי "מה אכפת לך לאן הם לוקחים אותי? מה אתה אשתי?" 
"אבל עוד לא שילמתי לי", אמרתי לו. 
"שמעתם אותו? מה שמעניין אותו זה הכסף! כסף הוא רוצה!"
ולכסף אני מחכה עד עכשיו...