תמיד אני שמח שעולה או עולה לי נוסעת. אבל מהנוסעת הזאת פחדתי. מיד תבינו למה...

ברשותכם, אני אחזור אחורה שלושים שנה. למדתי בבית ספר גבוה (שתי קומות), אמנם זה בית ספר, אבל אמרו לי שזו תחנה אחרונה. מפה אין לאן ללכת. כשהתחלתי ביסודי הצלחתי להחזיק מעמד עד כיתה ח' ומאז כל שנה החלפתי בית ספר. זה לא היה תמיד באשמתי, פשוט היה לי פרצוף אשם.

בית הספר האחרון שלי היה מקצועי. הרוב למדו ספרות וגם אני ניסיתי להתקבל אבל במבחנים עם הבובה לא הצלחתי לעשות לה שישיות בשיער ומסכנה הבובה תלשתי לה את השערות תוך כדאי שאני מנסה לחלץ את האצבעות שלי. קיבלתי תשובה שנכשלתי ואמרו לי "יש לנו צורפות. שם כנראה אתה יותר מתאים". קיבלתי את הגזרה וגם לא היו לי הרבה ברירות..

יום אחד אמא שלי, גאולה, קיבלה מצלמה מתנה. מצלמה עם עדשות מקצועיות ביותר. ביקשתי מאמא שתיתן לי להסתובב עם המצלמה, ובעיקר צילמתי בנות. כמובן שלא היה לי כסף לפילם, אבל מה זה משנה, העיקר להשיג ת'מטרה. בוקר אחד לקחתי את המצלמה לבית הספר והמורה שלי לצורפות ראתה את המצלמה ואמרה "או, איזו מצלמה. מה? אתה מצלם?"

"כן", עניתי בקוליות.
"מה אתה מצלם? אתה יודע לצלם? זה ממש נראה מקצועי".
"כן בטח, זה התחביב שלי אני עושה כל מיני בוקים". 

באמצע השיעור המורה באה אלי ואמרה לי "יוסי, יש לי רעיון גדול. תבוא איתי בהפסקה למנהלת. יש לי רעיון גדול". המורה חייכה מאוזן לאוזן מרוצה מעצמה. 
הלכתי איתה למנהלת והיא הציגה אותי כצלם אומן והיא חושבת שכדאי שתלמיד בית ספר יכין את תמונת המחזור וארבע תמונות פספורט לכל תלמיד.

איך ששמעתי את הרעיון של המורה הפסקתי לנשום. קיוויתי שהמנהלת תבטל את הרעיון המגוחח הזה ותציל אותי. אבל בדיוק ההפך קרה.  המנהלת התלהבה מהרעיון ושאלה כמה יעלה לה כל הסיפור הזה. הבטחתי שאלך לפוטו ניסים בעיר ואבדוק.

אילוסטרציה. צילום: freepik

בפוטו ניסים הראו לי כמה דוגמאות של בתי ספר אחרים ובאמת שזה נראה יפה.
"קח לך שמונה חבילות פילים. תצלמו על רקע ירוק תמונה ברורה ותביא לי את הפילים ואנחנו כבר נעשה את כל העבודה. זה יעלה לך 1,200 שקלים". 

הייתי בטוח שכשהמנהלת תשמע את המחיר היא תרד מהסיפור שאני אצלם.
למחרת בבוקר הלכתי עם המורה לחדר המנהלת ואמרתי לה שבחנות הם רוצים 1,200 שקלים על העבודה ושזה יקח שבוע.

המנהלת שוב התלהבה ואמרה "תסתכל, שנה שעברה שילמנו כמעט כפול איזה חיסכון גדול זה לבית הספר וגם שתלמיד יב׳ שלנו הכין את תמונת המחזור ממש גאווה". 

נתנו לי את הכסף בתוך שתי מעטפות וספרו את הכסף חמש פעמים. בחיים לא החזקתי כל כך הרבה כסף ביד, פחדתי שיגנבו לי. נסעתי ישר לפוטו, נתתי לו את הכסף והוא בתמורה נתן לי פילים ויצאתי לדרך עם המון ביטחון והרבה גאווה. סוף סוף מישהו בחיים האלה מאמין בי.

יום למחרת הגעתי לבית ספר עם הרבה "דאווין". הוצאתי את חבר שלי, ניר, מהכיתה כדי שיעזור לי בצילום עם המסך הירוק. בתמורה הוא קנה לי לחמניה עם נקניק בהפסקה והתחלנו לצלם.

כל הבנים והבנות עשו פאנים בשירותים. הרגשתי כמו מיק ג’אגר. כולם רצו שאני אוציא אותם הכי יפים. הרגשתי שזה היעוד שלי בחיים. כשסיימתי לצלם את כולם לקחתי את כל הפילים ונסעתי לפוטו שיכין לי. נתתי את הפילים והם אמרו לי שאני יגיע שבוע הבא והכל יהיה מוכן. יצאתי משם כמו טווס, וככה הסתובבתי בבית ספר כל השבוע.

אחרי שבוע ירדתי להעיר לקחת את כל התמונות נכנסתי לחנות ואמרתי לבחורה שם שבאתי לקחת את התמונות של בית הספר שלי. 
הבחורה מחפשת ולא מוצאת.
"מתי נתת לנו את הפילים"?
"שבוע שעבר..."
"זה צריך להיות מוכן..."
ממשיכה לבדוק. לא מוצאת,שואלת "מישהו ראה את התמונות של יוסי של בית ספר"??

בעל החנות חכם הגיע ושאל אם אלו לא התמונות עם הפאשלה. איך ששמעתי "פאשלה" ישר ידעתי שזה שלי והפכתי ללבן.
"תגיד לי מי זה הצלם שצילם את התמונות? הוא בכלל לא מקצועי..."
"למה מה קרה"? שאלתי. 
"בוא תראה מה הוא עשה. הוא שם את העדשה הרחוקה וכל מה שהוא צילם נראה כאילו האנשים נמצאים בסין."
הסתכלתי בחרדה על התמונות וישר ראיתי את המורה לחשבון התימניה כמו נקודה שחורה על הקיר.
"אז תקרב אותה", אמרתי בקול מתחנן.
"איך אני אקרב אותה? ככה הוא צילם. תלך אליו ותגיד לו. הוא צריך לפצות אתכם. שיבוא אני אעשה לו הנחה. אבל ככה לא מצלמים". 

הרגליים הקלות שהיו לי שנכנסתי לחנות הפכו ברגע לבטון לא ידעתי מה לעשות. היום רואים מה אתה מצלם ואפשר בטלפון לעשות הכל. פעם זה לא היה ככה, לא ידעת אך תצא התמונה עד שלא פיתחת את הפילים.
יום למחרת לא הלכתי לבית ספר אמרתי שאני חולה, וכך גם ביום השני והשלישי...

המנהלת והמורה לא הפסיקו לצלצל לבית. ידעתי שזה הם ולא עניתי בכוונה. פחדתי. וכך עבר שבוע. החברים שבאו לבקר אותי אמרו לי שהמנהלת והמורה מחפשים אותי בנרות והם מאד כועסים עלי ורוצים שאני אחזיר להם את התמונות. מה אני אעשה, פחדתי להחזיר, פדיחות של החיים. אפילו תעודה בסוף שנה לא הלכתי לקחת.

עכשיו אחרי שלושים שנה המנהלת עלתה למונית. יושבת לידי ואני לא נושם. היא בטח לא תזהה אותי, אני משכנע את עצמי. "אתה מאד מוכר לי..." היא אומרת. עניתי לה שלא, "אני בכלל למדתי בבית ספר ערבי את לא מכירה".