הדבר הראשון שעולה לראש לשמע המילה 'קיבוץ' הוא רפת, פאלחה, ערימות של קש ותבן, אולי גם בית ילדים וחדר אוכל משותף. אבל הקיבוצים של היום הם כבר ממש לא הקיבוצים של פעם והקיבוצים שצומחים בלב הערים הגדולות הם כבר סיפור אחר לגמרי.

מימין: קימחי, ברשילון ואראלי. העיקר החינוך | צילום: אבי מועלם

לא רבים מתושבי ראשון לציון יודעים שממש מתחת לאפם בעיר הרביעית בגודלה בארץ, פועלת קומונה כבר למעלה מעשור. את החליבה וקטיף האבוקדו מחליפים חינוך והקניית ערכים, אבל חוץ מזה מדובר בקיבוץ שיתופי לכל דבר.

"רצינו לחיות בקבוצה"

ספק גדול אם הוויז יוביל אתכם לאן שהוא אם תכתבו בו 'קיבוץ מחנכים', אבל המקום בהחלט חי ובועט אי שם סמוך לשכונת רמב"ם

מדובר במודל ייחודי שהחל בשנת 2006 על ידי חברי וחברות תנועת דרור ישראל (בוגרי הנוער העובד והלומד) כמהלך משותף עם עיריית ראשון לציון

במשך שנות פעילות הקיבוץ פותחו בו תוכניות, יוזמות חינוכיות ופעילויות קהילתיות רבות לרווחת התושבים בכל הגילאים, החל מגן הילדים ועד הגיל השלישי. כיום משתתפים בפעילות למעלה מ־5,500 מתושבי העיר מדי שנה

מי שנחשבת ל'מייבשת הביצות' של הקיבוץ העירוני ונמצאת בו מיומו הראשון היא נעם אראלי, אם לשניים, המשמשת מרכזת הפעילות, "כבר בשנת 2001 הגעתי לעיר כחלק מפעילות צבאית של מתגייסי גרעין הנח"ל וממה שהיה מכונה 'משימה לאומית'", היא משחזרת. "בתום המסלול המדובר רצינו להמשיך לחיות בתוך הקבוצה שהתגבשה ולהמשיך את הפעילות החינוכית שאז עוד לא היתה כלל מוכרת".

הקיבוץ העירוני. גרעין של אנשים שאהבו את ראשון לציון | צילום: אבי מועלם

הקבוצה הראשונה מנתה 15 חברים, "היינו גרעין של אנשים שאהבו את ראשון לציון ורצו להמשיך לחיות במסלול החיים הזה. בשלב הזה של החיים היינו צריכים לקבל החלטות משמעותיות לטובת בניית החיים שלנו ולכן פנינו לעירייה וביקשנו סיוע כדי לבנות כאן משהו חדש שייקרא קיבוץ עירוני. לשמחתנו בעירייה נענו לאתגר וככה בעצם יצא לדרך הקיבוץ העירוני". 

"המשימה הלאומית של החברה הישראלית היום היא עשייה בשדה של החינוך והחברה", מסבירה ראש מינהל קהילה, דפנה שקורי, שמתוקף תפקידה אחראית על הפרויקט הקיבוצי בעיר מטעם העירייה ומסייעת לחבריו.

"הקיבוצים העירוניים נותנים את המענה הזה כסוג של הגשמה ציונית ומודרנית לשמר את הרוח הישראלית והקהילתית. נוכחות של הקבוצות האלה בעשייה העירונית מבורכת ויש להם תרומה ייחודית למרקם העירוני. ראשון לציון היתה חלוצה בקרב הערים בישראל לקלוט קיבוץ עירוני ותמשיך לתמוך, לפעול ולקדם קבוצות נוספות".

המשכורת בקופה אחת

כיום מונה הקיבוץ 70 בוגרים ובוגרות, חלקם זוגות נשואים עם ילדים וכן רווקות ורווקים בגילאי 25-40 ועוד עשרה ילדים. הם מתגוררים במבנים שהוקצו על ידי העירייה במזרח העיר ובדירות שכורות ברחבי העיר, ומחזיקים בקופה כספית מרוכזת שאליה מעבירים חברי הקומונה חלק ממשכורתם, עניין כמעט בלתי נתפס במציאות של ימינו.

"בבוקר אנחנו קמים ויוצאים כל אחד לעמל יומו ולעבודתו", מסבירה אראלי איך זה עובד, "רבים מאיתנו עוסקים בחינוך, כי זו דרך חיים אבל יש גם בעלי מקצועות חופשיים כמו קונדיטור וחשמלאי. בשעות הצהריים כל אחד חוזר לביתו ומתפנה לעבודה בקהילה". 

איך עניין השיתוף בא לידי ביטוי? 

"כולנו יחד מתחזקים את המקום ואת הדירות שבהן אנו חיים. גם הכסף שאנחנו מרוויחים מועבר בחלקו לקופה משותפת שנועדה לצרכים המשותפים שלנו, ממש כמו בקיבוץ. הקמנו למשל גן ילדים לילדי הקומונה והתחזוקה של המקום עולה כסף, גם פעילות תרבות משותפות או חגים, כל אלה עולים כסף".

אם השאיפה היא לתרום בחינוך, למה הילדים של הקיבוץ מתחנכים בגן נפרד?

"חלק מהילדים הולכים למסגרות העירוניות ולחלק מהילדים יש מסגרת שאנו מפעילים, אבל מגיעים אליה גם ילדים מחוץ לקיבוץ ככה שלא מדובר בקבוצה סגורה".  

יחד מתחזקים את המקום והקופה משותפת | צילום: אבי מועלם

חברת קיבוץ נוספת היא דפנה ברשילון, 38, אמא לילד, שהחליטה לקשור את חייה עם הקומונה הראשל"צית, "הייתי חניכה ומדריכה בנוער העובד הלומד ובצבא התגייסתי לגרעין נח"ל. בתום השירות רצינו להמשיך לחיות בתור גרעין ובאופן שיתופי. השותפים בגרעין אמרו שיש אפשרות לחיות כקומונה בראשון לציון והחלטנו לנסות את זה

"האמת שנשמע לי מוזר בעבר לחיות כקומונה במקום מאוד אורבני", מודה ברשילון, "גם היום זה נשמע לאנשים מוזר, אבל בגלל שהעיר כזו גדולה אז היא פתוחה לרעיונות שונים ולצורות חיים אחרות".  

לדברי ברשילון למרות ערך השיתופיות והחברתיות יש גם גבולות ובחירה, "אנחנו חיים 35 אנשים במתחם אחד משותף באיזור התעשייה הישן שמחולק לדירות. חלק מהחברים גרים יחד בקומונה, חלקם עם המשפחה או עם בני הזוג. לכל יחידה יש את הסלון שלה ואת המטבח ששם הם יכולים לבשל לעצמם או לאכול יחד, ממש כמו קיבוץ. כל הזמן מצטרפים אלינו אנשים חדשים וגם עוזבים את הקומונה, יש תחלופה וזרימה של אנשים".

איך הגיבו במשפחה על הבחירה במסלול חיים קצת חריג?

אראלי: "אבא שלי גם קיבוצניק ומכיר את הסטיגמות האלה. אני מניחה שיש הורים לחלק מחברי הקומונה שרואים בזה חוסר יציבות, אבל לאט־לאט החששות שלהם, כמו אלה שיש לכל הורה באופן טבעי, מתפוגגים".

לא הנורמה, אבל מאושרים | צילום: אבי מועלם

ברשילון: "הסביבה בהתחלה הרימה גבה לנוכח דרך החיים שבחרתי אבל זה תמיד קורה כשיש משהו לא מוכר. מצד שני החיים של רבים שגרים לבד או בעיר גדולה הם לא טובים יותר. אמנם זו לא הנורמה אבל אני מאושרת וזה העיקר. כל עוד טוב לי במקום הזה אין סיבה שאעזוב".

"לא לכל אחד"

בניגוד לשתי החברות האחרות שהגיעו לקיבוץ בתחילת שנות ה־20, לאדם קימחי, בן 40 ואב לשניים, זה לקח כמעט עשור. "כשהייתי בן 27 בערך דיברו איתי על הקומונה שמתגבשת בראשון לציון וסיפרו לי על הרצון להקים גרעין חינוכי שיפעל בתוך הקהילה. זה נשמע לי מאוד מעניין והתאים לשלב הזה של החיים שלי. הייתי בגרעינים וברוח ההתנדבות כל חיי וזה היה נראה לי מאוד טבעי שימשיך להיות חלק ממסלול החיים שלי".

קצת קשה להתנהל בקבוצה שמונה עשרות אנשים שצריך לתת להם דין וחשבון.

"החיים מלאי אתגרים. אני לא יודע אם החיים שלי קשים יותר מהחיים של אחותי שחיה בתא משפחתי רגיל. אני רואה בזה דווקא יתרון כי אם רבתי עם אשתי ואני לא מדבר איתה אז אני יכול לפנות לחבר שיפשר בנינו

"אני אוהב את זה אבל זה לא מתאים לכל אחד", הוא מבהיר. "בני אדם כל הזמן משתנים ומתפתחים ומה שטוב לי לא יהיה טוב למישהו אחר, למרות שאני ממליץ על צורת החיים הזו".

אראלי: "מי שמצטרף אלינו בוחר בדרך החיים הזו, אחרת הוא היה מעדיף לחיות כמו שאר תושבי העיר. אף אחד מאיתנו לא נמצא כאן בחוזה ומי שלא רוצה יכול לצאת מכאן בכל רגע נתון. יש לכל אחד גם את התקציב האישי שבו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואף אחד לא מתערב".

אם כבר קיבוץ אז למה לא לבחור כבר אחד 'אמיתי'?

ברשילון: "הקיבוץ האמיתי הוא כבר לא באמת קיבוץ היום. כבר לא חיים שם על פי רוב בשיתוף וצריך לומר את זה. אמנם החיים שם יפים ופסטורליים אבל הם גם מבודדים. אני אוהבת את העיר הגדולה, להכיר אנשים שונים ולא שכולם נראים אותו דבר. השילוב בין קהילה קטנה לעיר גדולה מאוד קוסם לי". 

קימחי: "אני לא יודע מה זה 'קיבוץ אמיתי'. אני חי את החיים שלי ממש. אני גם חושב שזו הדרך הנכונה, פעם היה צריך קיבוץ כי המדינה רצתה שיעבדו בחקלאות וישמרו על הגבולות, היום צריך חינוך ולשאוף שתתקיים חברה ישראלית טובה

השתכנעתי. אז איך מתקבלים?

ברשילון: "אין ממש ועדת קבלה. רובנו אנשי הנוער העובד והלומד אבל אין ממש תקנון מסודר. בכלל אין לנו תקנון כתוב וחוקים למקום. יש לנו נורמות שאנשים פשוט מקבלים עליהם".