כשסגן דנה אופיר מראשון לציון מריצה את החיילים שלה בחטיבת פארן, אף אחד מהם לא יכול לנחש שרק לפני שנתיים היא היתה בין חיים למוות. "ההורים שלי קיבלו אותי במתנה ואני מעריכה עכשיו כל יום מחדש", היא אומרת.

סגן דנה אופיר, השבוע | צילום: דו"צ

לפני כשנתיים, בשמונה בינואר 2017, סמוך לשעה 13:15, עשתה קבוצת צוערים מבה"ד 1 עצירה בטיילת ארמון הנציב, כשלפתע מחבל שנהג במשאית דרס את חבורת החיילים. בפיגוע נהרגו ארבעה: יעל יקותיאל, שיר חג'אג', שירה צור וארז אורבך ונפצעו בו 13 חיילים, שלושה מהם באורח קשה. אופיר היתה בין הפצועים קשה והיה חשש כבד לחייה

אחרי שיקום ממושך משמשת כיום אופיר בת ה־21 כקצינת כושר קרבי של חטיבה הכוללת גדודים מעורבים לגברים ונשים, והיא מעידה כי למרות הקשיים לא היה לה ספק שתצליח להתמודד עם הפציעה ולחזור לחיים. "אפשר לומר שלפני שנתיים נולדתי מחדש", היא אומרת השבוע. "אצלנו במשפחה זה עוד תאריך של יום הולדת כי ההורים שלי אומרים שהם קיבלו אותי במתנה". 

את אותו יום היא כנראה לא תשכח לעולם. "אני זוכרת שעצרנו בטיילת. דיברתי עם חברה ופתאום הגיחה המשאית, דרסה אותי ואיבדתי את ההכרה. כמה דקות אחר כך התעוררתי, ניסיתי לקום ולא הצלחתי, צעקתי מכאבים ואז הגיעו ופינו אותי ל'הדסה עין כרם'". 

זירת הפיגוע. בהתחלה חשבו שנפצעה קל | צילום: עמית שאבי

בתחילה לא התבררה חומרת פציעתה. "הצוות שפינה אותי חשב שהפציעה קלה כי הייתי בהכרה כל הזמן ודיברתי. רק בבית חולים הבינו שהמצב שלי קשה. היה לי דימום פנימי בכבד, עצמות האגן שלי התרסקו, שברים בפנים, בלסת ובאף ובעוד מספר מקומות. לא יכולתי בכלל לזוז". 

אחרי כמעט שבוע בטיפול נמרץ וניתוח שבו חובר האגן בחזרה, הועברה אופיר למחלקה האורתופדית להתחיל בשיקום.

חשבת בשלב הזה שתחזרי לצבא?

"בשלב הזה של השיקום כבר אמרו להורים שלי שאהיה בסדר, אבל שלצבא אני לא אחזור. גם הרופאים לא האמינו שאחזור למסלול קצונה, בטח שלא לתפקיד של כושר קרבי. אני לעומת זאת האמנתי שאחזור לתפקיד שלי, שכבתי בבית חולים במצב קשה והאמנתי שאגיע לאותה נקודה שבה הפסקתי. מבחינתי זה כמו תוכנת ניווט שמרוכזת רק בכיוון אחד בלי שום פנייה בדרך".

מלאת מוטיבציה השקיעה אופיר את כל כולה בשיקום. "הגעתי לפיזיותרפיה ארבעה ימים בשבוע, עשיתי כל מה שאמרו לי, אכלתי וישנתי טוב, כל מה שאפשר כדי שהגוף יחזור לעצמו מהר. תוך חמישה חודשים וחצי חזרתי להשלמה החיילית של מסלול הקצונה, חזרתי לרוץ מעט ובסוף ההשלמה כבר רצתי חמישה קילומטרים". 

יש מחשבות מה היה קורה אילו היית עומדת מטר אחד ימינה או שמאלה?

"בוודאי, זה אחד הדברים הראשונים והמרכזיים שאתה חושב עליהם בשיקום. המחשבות לא עזבו אותי, איך זה שאני ניצלתי ואחרים נהרגו, אבל הבנתי שזה לא תלוי בי, יש דברים נסתרים וזה חלק מהעניין. אני משתדלת להיות בקשר עם משפחות החיילים שנהרגו".

ומה ההורים חשבו על החזרה לשירות? 

"הם תמיד תמכו בי. הם לא רצו שאשאר בבית ואתמרמר על מר גורלי אלא הזכירו לי מה המטרה שלי ומה אני רוצה לעשות בצבא. אני שמחה שהצלחתי".